בחודש האחרון אנחנו שומעים מכל מיני גורמים ומכיוונים שונים שמשהו עובר על העם שלנו. בתגובה רציתי לומר, שבעצם לא קרה כלום. או במילים אחרות: עקרונית, שום דבר לא השתנה. להלן ההסברים והנימוקים.
נתחיל בהיסטוריה המאד רחוקה שלנו, שלמרות מרחק הזמן, הולכת איתנו עד היום הזה וגם משפיעה עלינו. ביום שלישי הקרוב יציין העם היהודי 1946 שנה לחורבן בית המקדש. צום תשעה באב. בקיץ ההוא של שנת תתכ"ח (68) אירע מגה אסון לאומי בסדר גודל היסטורי, שהשאיר את חותמו לאורך כל שנותיו של עמנו. הטרגדיה הלאומית מלווה אותנו עד היום הזה. ולכן יש ביום הזה משהו שאולי מזכיר את אווירת יום השואה. היום שבו נחרב בית המקדש השני, היה בעצם סופו של תהליך קטסטרופלי, שפורר והרס לגמרי את מדינת ישראל של הימים ההם, כשבית המקדש מהווה את הלב והמרכז. הם (הרומאים) עמדו של הגגות שמחו ושרפו. שרידים של השריפה הגדולה ההיא שנמשכה כמה יממות אפשר עד היום לראות ולמשמש בעיר העתיקה בירושלים.
הזדוניות של האויב הרומאי זכורה בדברי ימי עמנו לדראון עולם ותיאורים קשים של ההתנהלות הרומאית בהחרבת ירושלים והמקדש וההתאכזרות הקשה לבני הדור ההוא מופיעים בקינות שנאמרות בבתי הכנסת בתשעה באב. אבל במקביל, אצבע מאשימה מונפת גם כלפי פנים. על בשרנו למדנו בימים ההם שהמושג "כוחנו באחדותנו" הוא לא רק קלישאה פופוליסטית. המדינה היהודית של ערב החורבן שידרה בצורה הכי קשה ש'חולשתנו בהיפרדותנו'. פשוט התרסקנו מבחינה לאומית. מלחמות אחים (לא בדיוק מלחמה תרבותית) ומאבקי דמים בין פלגים שונים – זה מה שאפיין את ירושלים ערב החורבן. היה ברור לאנשי מפלגה אחת, שיריביהם מהמפלגה האחרת הם לא חלק מהעם שלהם. את הסלוגן שתי מדינות לשני עמים אולי חרט מישהו בימים ההם על איזשהו קיר בירושלים. הכתובת הזאת אומנם לא נמצאה עד היום בחפירות ארכיאולוגיות, אבל עדויות היסטוריות יודעות לספר לנו שזה היה מצב החברה הישראלית אז. הנשק שהופנה אל האויב הרומאי, הופנה גם אל האויב היהודי (אנשי הפלג האחר).
התגייסות טוטלית בנסיבות שכאלו, הניצחון הרומאי מוגש על מגש של כסף. המדינה הישראלית פשוט הלכה והתמוססה ובהיעדר מדינה אחת לעם מאוחד נפתח עידן הגלות הארוכה, שבה אפילו האפשרות לחלום על מדינה יהודית היא משהו שלא קיים החלל האוויר. מידי פעם הגיחו כל מיני גדולי רוח שהזכירו לבני עמם שהחזון הרחוק הזה עשוי להתממש איכשהו, אבל ההמון היהודי שמפוזר לו ברחבי הגלובוס אך ורק ממלמל לו בתפילותיו את החזון המרוחק הזה של החזרה לארץ ישראל. מלמולים שהיו אקטואליים בשבילו כמו שבשבילנו אקטואלית העובדה שבעוד כחמישה מיליארד שנים השמש תצטנן, וזה ישפיע על כדור הארץ. (כל מי שלחוץ ורוצה לדעת מה בדיוק צריך לעשות במצב חרום שכזה, יכול לפנות לנאסא כדי לקבל סיוע...).
אמנם מצבנו עדין לא מושלם ואת ימי האבל על החורבן (שהוביל לגלות שממנה יצאנו חלקית לפני שנים לא רבות) אנחנו עדיין מציינים. אבל לא נתעלם מהעובדה המשמחת שהצלחנו להקים מדינה אחת של עם אחד מאוחד. נכון, אנחנו רבים, מתווכחים ומתפלמסים. אבל על המדינה האחת שלנו לא יוותר אף אחד. דוגמה נוראית מהימים הראשונים של המדינה הוא סיפור אלטלנה המצמרר. ראש הממשלה
דוד בן-גוריון לא היה מוכן לאפשר הגעת נשק לארגון צבאי שמחוץ לצה"ל. בן-גוריון התעקש: יש לנו מדינה אחת וצבא אחד. מנגד עמד על האוניה מנחם בגין (יריבו הגדול) ונתן לאנשיו הוראה חד-משמעית: אנחנו לא יורים מהאוניה על אחים שלנו. היום במבט לאחור אפשר לומר ששני היריבים הגדולים בנו יחד את המדינה הישראלי האחת.
ההתגייסות הטוטלית של כל מרחבי הציבור בחודש האחרון, בחזית ובעורף (איפה זה נגמר וזו מתחילה?) היא רק קצה הקרחון של מה שקיים ומכוסה במריבות היום יום. זה לא צף משום מקום ונולד יש מאין. זו התפרצות של הר געש שמידי פעם מראה לנו שהוא חי וקיים.
לפיכך אני לא איש בשורות לאויבינו באשר הם. לפני שנים רבות אמר הנביא יחזקאל לבני דורו בהקשר אחר לגמרי את המילים: "העולה על על רוחכם ". אפשר להשתמש במילותיו של הנביא כלפי שכננו מבקשי רעתנו. דעו לכם: יכול להיות שיהיה לנו קשה, הרבה צער וכאב, אבל אתם לא תצליחו. היו לא תהיה.
