שבת חזון

תּוֹכְחָה סוֹף הַמַּסָּע בַּמִּדְבַּר וְהַכֹּל יָדוּעַ אֶל מוּל הַנֶּעֱלָם וְטִיב הַבִּצּוּעַ הַפָּנִים אֶל הַיַּעַד אֶל מוּל פִּתְחוֹ וְהָעָם נִצַּב מוּכָן מוּל יַרְדֶן יְרֵחוֹ תָמוּ הַמְרַגְלִים וּמוֹצִיאֵי הַדִּבָּה יֵשׁ לְשַׁנֵּן תּוֹרָה כְּרוּחָהּ וְכִכְתָּבָהּ זוֹ תּוֹרָה תְּמִימִה מַחְכִּימַת פֶּתִי עִם תֹּוכֵחָה בְּחִבָּה וּבְקוֹל פָּטֶתִי מֹשֶׁה מוֹנָה כֹּל חַטָּאָה בִּרְמִיזָה וְגָם כֹּל כְּפִיוּת טוֹבָה מַרְגִּיזָה שֶׁנֶּעֱנַשׁ בְּחֻמְרָה בגְלָלָם כַּיָּדוּעַ בְּהַעֲבִירוֹ אֶת שַׁרְבִּיטוֹ לִיהוֹשֻׁעַ אָכֵן נְתְבָּרַךְ יְהוֹשֻׁעַ כְּמַנְהִיג נוֹעַז מוּל פְּלִשְׁתּי וּכְנַעֲנִי אַנְשֵׁי חָמָס בִּרְאוֹתוֹ הַדֶּרֶךְ הַנְּכוֹחָה בְּחַדּוּת הִבְטִיחַ נִצְחוֹנֹו בִּזְכוּת הָאַחְדּוּת

משה חוזר ומשנן כל אשר ארע לו ולעם ספר דברים ידוע גם בשם "משנה תורה" (שופטים יז/יח) ולמעשה שֵׁם זה נזכר בהקשר לצורך בהמלכת מלך על ישראל שנאמר: שׂוֹם תָּשִׂים עליך מלך לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא: (שפטים יז/טו) (לתשומת לב מחוקקי ישראל בכל הנוגע למינוי נשיא על ישראל. מן הראוי לחשוב על הצו לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא. וזה אחד מתפקידי המלך: בשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו משנה התורה הזאת על ספר...(שופטיםיז/יח). כי אזהרה זו חשובה לעם ישראל העומד בפני שונאים רבים ומבקשי נפשו שעליו לגבור עליהם. ידיעת התורה וקיום חוקיה יתנו חוזק לעם לעמוד מול כל צרה וצוקה. כל שצריך לאמץ לעצמנו את תורת משה. התורה מקשרת את האדם מישראל לארץ בה יושב ועליה נלחם. מיטב ילדינו נופלים בקרב לקדש שם אלוהים אלוהי ישראל בעמים. בעוד המסמל את תורתם היא ה"כְּנִיעָה" או הכנעה (אִסְתִּסְלַאם) או רצח וקדוש המוות. לכן כל עברי היושב בארץ הזאת, ביחוד בימים אלה כשבנינו נלחמים על עצם קיומנו בה,והוא איננו רואה בתורה המקור לקשר שלו לארץ הזאת ולזכותו וזכות צאצאיהם לחיות בה, אין לו מה לעשות כאן. ייתכן שבארץ אחרת ירגיש עצמו "בטוח" יותר עם מעט אנטישמיות לא נורא. לענייננו ספר דברים, ברובו מהוה חזרה על כל אשר ארע לישראל עד תום השנה הארבעים מיציאת מצרים בסמוך למיתתו של משה. משה כיעקב מדבר אל עמו בסמוך למיתתו. הרמב"ם מכוח גדולתו, קרא לספרו משנה תורה שבו ארבעה עשר ספרים משניים הכוללים עיקר הדברים שהתורה עוסקת בהם. הרמב"ם בעיני עמנו כמשה רבנו בדורו לכן רוֹוַחַת הָאִמְרָה: ממשה (רבנו) עד משה (בין מימון) לא קם כמשה עוד. המקור לָאִמְרָה בכך שהשנים שננו את התורה לעם. פרשת דברים פותחת באמירה: אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל (א'/א) בעוד בכל אחד מהספרים שמות, מיד לאחר פתיחה קצרה נאמר: ויקרא אליו אלוהים מתוך הסנה (שמות ג/ד) ובספר ויקרא נאמר: ויקרא ה' אל משה וידבר אליו (ויקרא א/א) ובספר במדבר נאמר: וידבר ה' אל משה (במדבר א/א (בתרגום השבעים נקרא ספר דברים בשם דוֹאַרונומְיוֹן שפרושו חזרה על החוקים). בספר דברים משה פותח ואומר לעם את החוקים והמשפטים המכיל בסך-הכל מאתים מצוות. ובכלל זה עשרת הדברות . השבת נקראת שבת חזון כי פרשה זו לעולם תהיה לפני תשעה באב וההפטרה שלה חזון ישעיהו בן אמוץ הפטרת חזון.

תוכחה ברמז מתוך אהבה ודאגה

הפתיחה בספר דברים מצביעה על חכמת התוכחה ברמיזה מתון אהבה ודאגה, על המעשים הרעים שנעשו. זה מתחיל בציון שמות מקומות שם עבר עם ישראל בנדודיו במדבר בתוך ארבעים השנה וכדברי רש"י המקומות באים להזכיר את המעשה הבלתי רצוי שעשה העם. נאמר גם כי משה דבר אל כל העם, לבל יהיו כאלה שיאמרו לא היינו ולא שמענו את תוכחתו לכן לא עניינו לו. הרמז נועד שלא להביך את העם ומתחיל בציון בערבה: שחטאו בבעל פעור. ובציון מוֹל סוף (מדובר במקום בעבר הירדן שנקרא סוף) בבואם לים סוף אמרו המבלי אין קברים במצרים. בין פראן ובין תֹּפֶל ולבן: ובציון שם המקום תֹּפֶל הרמז כאן: על שׁתַּפְלוּ על המן שצבעו לבן אז אמרו: נפשנו קצה בלחם הקלקל. וציון המקום פראן לרמוז על חטא המרגלים. וציון המקום חֲצֶרֹת: בא להזכיר חטא לשון הרע שמרים נענשה עליו והמקום די זהב: שם עשו את עגל הזהב מהזהב הרב שהיה להם. אפשר שמשה איננו מוכן להיות קשוב לרחשי לב העם? ברור שהיה קשוב, אלא שהוא עומד להיפרד מן העולם ורצה להזכיר לעם כפי שעשה זאת יעקב, על ערש דווי. להבהיר כי למוד התורה וביאורה נועדו להתוות דרך חיים המבוססים על צדק ומוסר. כשם שאנו מכבדים את פסיקת בית המשפט העליון שלנו ולפיו אנו הולכים, כך צריך לקיים דברי החכמים שמלמדים את התורה ומבארים אותה כפי שמשה עשה בבארו אותה לעם ועל-פי באור זה הם הולכים. זה שנאמר: הואיל משה בֵּאֵר את התורה הזאת לאמור (א/ה) כלומר הוא שנן וחוזר שוב לשננה ובאמירת בֵּאֵר רמז לעומק שיש בדברי התורה כדלית מים חיים מן הַבְּאֵר. ולא להסתפק בלשון הכתוב בלבד. אלא להפיק מן הכתוב תורת חיים.

חשיבות משנה התורה בימינו

בימינו אלה עמנו נלחם באויבי האנושות, לא באויבי עם ישראל וביהודים. אלה הם אויבי האנושות הם בעירק נלחמים בנוצרים ובנצרות. מעשיהם מתפרסמים באינטרנט לעולם כולו, על הטבח וההרס שעושים אויבי האנושות אלה. הם נקראים בכינוי דאע"ש (ראשי תיבות של (דוולת אל איסלאם עירק וְאִ-שַאם (הדם היא דמשק בירת סוריה) שפירושה בעבירת: מדינת האיסלאם עירק (ודמשק) וְהַשַּׁאם. אלה רוצחים בדם קר כמצות מוחמד, כיום רוצחים הם את הנוצרים שבעירק אשר הם היו אדוני הארץ כצאצאי האשורים, בטרם היה איסלאם ואילו היו בעירק יהודים היו מתחילים בהם. התנאי לחיים למי שאיננו מוסלמי, להתאסלם כפי שרבים מן היהודים שחיו לפני החורבן ביהודה והשומרון והתאסלמו באיומי רצח. כיום דאעש התחיל בהסרת כל דבר שיש כדי להצביע על קיום נוצרים. הם הורסים כל כנסייה וכל סמל מקודש לנוצרות, הם גם לא חסים גם על מוסלמים אשר אינם מקבלים את דרכם: שיעים (שגם אלה אינם פחות פנאטים) או מוסלמים סונים ליבראלים. מטרת דאע"ש להחזיר את העולם לתקופת מוחמד וחליפיו الخلفاء. חמאס והאחים המוסלמים דהיום הם חניכי אל-קאעידה והם חלק מהמזימה העולמית להפוך עולם ומלואו לאיסלאם. כי בעיניהם כל מי שאיננו מוסלמי לפי האמונה שלהם הוא כופר ודינו מות כמצות מוחמד כי: دين محمد بالسيف (דת מְחַמַּד בַּסַיִף) אויבי האנושות אלה מכנים את היהודים והנוצרים בכינוי אצ'-צ'אלין( الضالين) - "התועים" "הכופרים" שדינם נגזר למיתה. אויבי האנושות אלה לא קראו את התורה ואת משנה תורה. לו עשו כן היו מבינים כי "הקוראן" או "המקרא", אינו אלא העתקה לא מדויקת של חלק מהתורה. היו יודעים כי הענשת בני ישראל על חטאיהם, אינה משנה את מעמדם אצלו. גם דברי התוכחה של משה אינם ממעיטים כהוא זה מהיות ישראל עם התורה ועם האלוהים. משה דורש מהעם בספר דברים לאמץ: הלכות החיים, המוסר, הצדק ואת שחרור הגוף והנפש מעבדות. בין דבריו יש הטפה ואזהרה: שלא לשאת פנים, לא להטות משפט, לשמור על זכויות הגר היתום והאלמנה, לרבות הַגּר הַגַּר בתוכנו ובלבד שהגר יקיים שבעת מצוות בני נח, אין עליו חובה לקבל את עול התורה. דברים אלה מבליטים באופן חד וחלק את מוסר הָאִסְלָאם הקיצוני, המעודד רצח של ה"כופרים" ומשבח את מות "המאמינים" כשהידים شهداء מבלי לתת סכוי לחיים למי שאיננו מאמין באמונתם. הקוראן "שנביאם" אמץ את עיקריו מתורת משה לא נהג על פיהם. הָעוֹלָם עֲדַיִן לֹא לָמַד לְהַכִּיר רוֹצְחֵי אָדָם אַךְ נִזְהָרִים בְּחָזִיר אֵינוֹ מַבְחִין בֵּין שָׁפָל לְאַבִּיר שֶׁרוֹצֵחַ חָף בְּגַבּוֹ וּפָנָיו אֶל הַקִּיר וְלֹא לָמַד זְמַם הָרוֹצֵחַ הַגָּאוֹן הַמַּתְחִיל בְשַׁבָּת וְגוֹמֵר בָּרִאשׁוֹן- משל ערבי. בשבת ביהודים לָכֵן הַמַּרְשׁיעַ קָּרְבָּן לֹא חָסִין עוֹד יְהֵא הוּא קָרְבַּן בְּיוֹם הַדּין ובראשון גומר על הנוצרים נָשׁוּב אֶל הַנֶּפֶשׁ הַנִּפְשַׁעַת הַשׁוֹלַחַת בָּנֶיהָ לְאִבּוּד לָדַעַת וְאֵיךְ הוֹפְכִים אֱמֶת לְשֶׁקֶר וְהַשֶּׁקֶר לֶאֱמֶת וּפֹה אֵין חֶקֶר אָכֵן כְּבַר הָיוּ דְּבָרִים מְעוֹלָם שֶׁשָּׂם רָשָׁע צָדִּיק וְלֹא נִכְלַם וְהַצַּדִּיק מֻרְשַׁע וְהַצֶּדֶק נֶעֱלַם ופשע עוֹשֵׂי רֶשַׁע הָיָה מֻּשְׁלָם וְנִנְהַג שׁוּב בְּכַבְּדֵהוּ וְחַשְדֵּהוּ כִּי עוֹלָמֶנוּ שָׁרוּי בְתוֹהו וָבוֹהוּ בְּרַם לְעַמֶּנוּ יֵשׁ עַל מִי לִסְמוֹךְ וְשׁוֹפֵךְ דָּמֵינוּ אֶת דָּמוֹ יִשְׁפּוֹך לָאֵל עַיִן בּוֹחֶנֶת וְיוֹדַעַת שֶׁצִּדְקָתֶנוּ תֵּהֵא נוֹדַעַת אֲמִתֶּנוּ לַשֶּׁקֶר לֹא נִכְנַעַת הִיא תִּגְדַּע כֹּל יָד פּוֹשַׁעַת