אחת הסוגיות המרכזיות שעל סדר היום התקשורתי בישראל בימים אלו של מלחמה בעזה הוא "הסברה". ביטוי שאין לו תרגום מדויק בשום שפה אחרת. רוב המשתמשים במונח זה אינם מתכוונים לאספקת מידע אלא דווקא לתעמולה (פרופגנדה). כלומר העברת מסרים לקהלי יעד לשם קידום מטרות מדיניות או לשם בלימת מתקפת תעמולה של היריב.
הטענה המרכזית החוזרת ונשנית בקרב מקבלי ההחלטות, יועצי התקשורת, היועצים הטקטיים והדוברים למיניהם היא שכוחה של תמונה רב עשרת מונים מאמירה כזו או אחרת. ועוד יותר יודעים ה"מסבירנים" בפוטנציה כי לא ניתן להתמודד עם מחזה של תינוק עול ימים מגואל בדם השוכב על מיטה מרופטת בבית חולים פלשתיני במרכזה של עזה.
מידע זה והבנה זו אינם משפיעים כהוא זה על גדוד ה"מסבירנים" הישראלי המתרוצץ בין ערוצי טלוויזיה שונים ומדברר עצמו לדעת.
כאשר מדובר בבכיר ישראלי - נשיא, רה"מ, שר, או קצין בכיר פתאום כל ההבנה כי הבעיה של ישראל היא הצילומים משדה הקרב נעלמת כלא הייתה. להם (למקבלי ההחלטות) ולצבא יועציהם נדמה ש"ראש מדבר - "TALKING HEAD" הוא המזור למחלה. הוא הפתרון לבעיה.
כאילו הופעה רהוטה של
בנימין נתניהו ב-CNN הכוללת האשמות על שימוש פלa,יני בילדים כמגנים חיים מיד תשכנע המונים ברחבי העולם שהם הרשעים ואנחנו הטובים.
כאילו דברים בערבית של האלוף פולי מרדכי בערבית הטוען שחמאס הוא ארגון רצח שפועל נגד בני עמו תביא בעקבותיה מיד הפגנות ענק (כמו הפגנת ה-400 אלף המפורסמת בישראל) של העזתים בכיכר מדינה בעזה.
כאן אחריותם של היועצים למיניהם גדולה עוד פי כמה. מילא, אפשר להבין שפוליטיקאי רצה בחשיפה. מעוניין NAME RECOGNITION . אבל הדוברים והיועצים. לאן נעלמה היושרה המקצועית. לאן נעלם הרצון להצליח במשימה. הכול נע סביב הרצון לרצות את הבוס. כדי לתת לו עוד לקט עיתונות בו יופיע שמו? כדי לספר לו על תגובות נלהבות לראיון שנתן בתחנה נידחת?
לא לדבר על כך שבעידן המסך המפוצל הופכים כל הבמאים והעורכים ברחבי העולם את הדובר הישראלי למגוחך כאשר לצד דבריו על המאמץ הישראלי לשמור על חיי ילדים וחפים מפשע מראים תוך כדי הראיון בחלון שני על המרקע ילדים הרוגים על חוף הים ומשפחות שלמות המקוננות על מות יקיריהם והרס בתיהם.
בעידן התקשורתי הנוכחי ובמאבק הנוכחי יש לישראל כארגז כלים מלא להתמודדות על דעת הקהל . הצדק אתנו. וגם יש מראות מהשטח המלמדות על הניסיון לחסלנו. לא נתניהו או מרדכי צריכים להסביר אלא מיקי בן ה-10 בשדרות שחזר להרטיב בלילה מפחד, נעמה מכרם שלום שהחלה לגמגם ואלפים של תושבי עוטף עזה שנאלצים לחיות כפליטים בצפון ישראל וגם שם חוטפים קטיושה מפעם לפעם.
מערכה זו יש לנהל באופן מקצועי על-ידי אנשי מקצוע בלתי תלויים. לחשוב מחוץ לקופסא. להפנים שהתמונה היא המסר. לזכור שכשם שאותנו הופעה של נשיא סוריה, או מאן דהוא בלוב או אחר באפגניסטן בקושי עוברים לנו ליד האוזן ומה שחרוט בזיכרוננו מאותם אזורי הרג ומלחמה הם תמונות של ילדים הרוגים ובתים הרוסים כך גם היחס בעולם לראשים המדברים שלנו.
לצערי יש לי הרושם שיותר משהראשים המדברים פונים לדעת הקהל בעולם הם פונים לקהל היעד הישראלי במטרה להראות עשייה, להפגין נוכחות ולא לאבד נקודות בקרב הפוליטי בישראל. גם זה, אגב, אינו משפיע אבל ברור שכך לא מנהלים מערכה על דעת הקהל בעולם.
בביקורים בבתי חולים מאוד פופולרי לבקר פצועים חיילים. זה מצטלם היטב לישראל אבל למה לא אזרחים? איש בעולם אינו מתרגש מפגיעה בחיילים. מאזרחים בהחלט כן. ביקורי תנחומים עורכים אצל חיילים . זה נוהג נכון וראוי שהכניס הנשיא
עזר ויצמן. אבל למה לא למשפחות אזרחיות?
במלחמה כמו במלחמה יש להפעיל כל אמצעי הנותן יתרון או לפחות מבטל, ולו במעט, את יתרונו של היריב. גם בקרב על דעת הקהל אפשר לנצח אבל צריך להגדיר מטרה ולפעול באופן נחוש ומקצועי להשיגה. קודם יש לסמן מטרה ואחר כך לירות אליה ולא לפעול הפוך -לירות ולרוץ אחר מקום פגיעת הכדור ולסמן שם עיגול מטרה.
