כל המלחמות מסתיימות בבתי קברות מלאים, עוני ושכול. הן גם מותירות שלל תובנות שאמורות לשמש בית ספר, אבל לעולם לא ממש מיושמות. פרופסור דויד פסיג מחבר ספרי עתידנות (הספר 2048 וספרים אחרים) ומומחה להיסטוריה של ההווה תוך צפייה אל העתיד - קובע, כי מאז הסתיימה מלחמת העולם השנייה, שגבתה את חייהם של 60 מיליון בני אדם מאירופה, ארה"ב והמזרח הרחוק, קיפחו את חייהם, במשך 70 שנה - לא פחות מ-100 מיליון בני אדם במלחמות "קטנות" שהתרחשו ומתרחשות כל הזמן. מכונת המלחמה לא נפסקת ומפרנסת את יצרני הנשק והורגת אנשים חפים מפשע, כל הזמן וברחבי הגלובוס.
תובנות על יהירות אחת התובנות ששמעתי במהלך מלחמה זו היא זו של ד"ר גלית בן-ישראל, מרצה לטרור ומומחית ייחודית, בין ים "מומחים" שהביעו את דעתם במהלך מלחמה זו. בן-ישראל קובעת, כי הגישה של מנהיגי ישראל במהלך 66 השנים האחרונות אל האויב הערבי הייתה תמיד כאל "טיפש". לא רק
משה דיין השתחצן אחרי מלחמת ששת הימים והודיע ביהירות אופיינית כי הוא מחכה מהערבים לטלפון (שלא הגיע עד היום) אלא, רוב המנהיגים הצבאיים והאחרים, התייחסו בזלזול לערבים באשר הם. במהלך השנים, בעוד כל ראש ממשלה מכהן, זוכה למלחמה משלו מצפון, או מדרום או מכל הצדדים גם יחד, הגישה הייתה תמיד: 'נשבור להם את העצמות", "נכתוש, אותם", "נגמור אותם" "צריך לחסל אותם אחת ולתמיד" וכדומה.
תוך כדי ההתלהמות של מיטב ראשי הממשלה שלנו, האויב הערבי למד הרבה. דרך הפדאיון, המסתננים, המצרים, החיזבאללה, אל-קאעידה העולמית ומי לא - התברר ש"הערבים" לומדים, מהר או לאט, את תורת הלחימה והשימוש בציוד המתקדם זאת, תוך מוטיבציה שרק מתגברת עם השנים.
אל-קאעידה הוכיחו לכל העולם ב-11 לספטמבר 2001, איזה תחכום, בפעולה מתוכננת, יעילה ומזהירה ביצעו בלב ניו-יורק - שאז, עם קריסת בנייני התאומים במסע הרג מתוזמן ומושלם - התהפך העולם. בישראל, לא הסיקו את כל המסקנות ועדיין בעמקי תודעתו של כל מפקד ישראלי, בכל דרג, הערבים שעומדים מולנו נחותים ואנחנו "עליונים". ד" ר בן-ישראל, סבורה כי צריך להתייחס לאויב הערבי, השכן הערבי, מכל צד שהוא אורב לנו, כאל אויב מתוחכם, מתקדם, טכנולוגי ומיומן. די עם הגישה המתנשאת שרק מזיקה לנו. ככל שנתייחס לאויב כאל שווה - כך ייטב. כך נפסיק לשגות באשליות של עוד מלחמת ששת הימים בה חוסל את חיל האוויר המצרי תוך שעות וכבשנו את סיני והשאר...ידוע.
כדאי להישיר מבט אל המציאות: "העם" אוהב את המנהיגים מתלהמים, משוויצים, יהירים ומתנשאים. מדיין ועד ביבי, מבנט ועד ליברמן. כולם נדבקים אל היהיר, מסתופפים בצילו וחיים באשליות.
אנטישמיות: תמיד חוזרת מעולם לא "הסתיימה" במקביל להתפכחות הישראלית מאשליות הכוח, שתהיה מנת חלקנו, בשנים הבאות - תתרחש כנראה התפכחות ישראלית מסוימת, אצל חלק מאלה שעזבו את ישראל בשנים האחרונות לטובת חיים טובים ותרבותיים, ללא פוליטיקה ישראלית, בארצות שונות באירופה.
יש משהו "טבעי" בתחושת ה"גלובלית". כל העולם מחובר בפייסבוק, באייפון, באיי פד, בגוגל, עסקים חובקי עולם. כולם מתלבשים בזארה, קונים איקאה, אוכלים מקדונלד וסושי, מגדלים זקן, מדברים אנגלית, משתמשים בויקיפדיה, קונים מוצרים מסין. "כל העולם אותו דבר".
ואם בישראל החיים קשים, לא רואים אופק, מלחמה רודפת מלחמה, יוקר מרקיע שחקים, בתי הספר על הפנים, איש שונא את רעהו, אין חניה וחם בקיץ, אז מי שיכול, ויש לו מקצוע מבוקש, עובר עם המשפחה לגור באירופה. בכל אירופה, גם באמריקה, אוסטרליה עם עדיפות לברלין עיר החופש והתרבות הבינלאומית. נכון. ברלין היא, פחות או יותר, מה שהייתה פאריס בתחילת המאה העשרים, מוקד של כל האמנים הצעירים מכל העולם, מרכז של תיאטרון חדש, ספרות ויצירה. גלובלי. בזול. עיר התקוות והחיים הרגועים. אבל מתחת לפני השטח ועליו,
לא כל הגרמנים החדשים יודעים שהם חדשים. רבים, באורח מסורתי ולאומי שונאים יהודים. יהודי באשר הוא דבר שלילי ונושא לשנאה. זה לא ישתנה, כנראה לעולם. אירופה עם אחוז מוסלמים הולך וגדל בהתמדה במקביל, אירופה השתנתה. עדיין היבשת היפה של פירנצה, פריז, וינה, לונדון ורומא, אבל האוכלוסייה השתנתה במידה כזו, שהאופי האירופי הולך ומשתנה כליל. אירופה של אלפי מסגדים, של שכונות ופרברים בהם חיים מהגרים מוסלמים, שונאי יהודים, שונאי נוצרים, שונאי כל דבר. בצרפת, גילויי האנטישמיות גוברים מיום ליום, ולא רחוק היום (שכבר הגיע) שאותם הפגנות ואי שביעות רצון של המהגרים הטורקים בברלין, תהפוך את חייהם של ישראלים שהתיישבו בברלין - כאילו הייתה, גן עדן עלי אדמות - ישתנו.
התמונה הורודה תפנה את מקומה לתחושה לא נוחה. אף ישראלי לא רגיל שיכנו אותו "יהודי מלוכלך", בכל השפות. הישראלי המופתע ישמע את המילים האלה וגן העדן האירופי, יחדל אולי להיות גן העדן מהפנטסיות.
התמודדויות חדשות ישנות מחכות לישראלים. בכל התחומים. ימים לא שקטים.
