צוק איתן: הזמן לשאלות

שוטטתי הבוקר מעט באינטרנט בכדי להתרשם מהפירסומים אחרי תהפוכות יום אתמול. באתר מעריב מצאתי את תגובותיהם של יוסי מלמן, בן כספית, רון קופמן ואחרים, ולאחר מחשבה הגעתי למסקנה שכל הרשימות שקראתי עד כה, אינן עוסקות בשאלות העקריות, אף כי חלק משאלות אלה, בניסוח כזה או אחר, מופיעות בהן. לדעתי, השאלות החשובות הן אלה, החשובות אבל לא היחידות, ויש ביניהן מידה כזו או אחרת של חפיפה או תלות: הזרוע הצבאית של החמאס - "כן" או "לא"; להשמיד עכשיו, או להותיר על-כנה לסיבוב הבא; מי יפרז את עזה וכיצד ומי יפקח שלא תתחמש מחדש וכיצד? סעודיה במחנה "הטובים" או במחנה "הרעים"?! היכן ירדן במשחק השכונתי הנוכחי? לא רוצה, או לא יכולה?! נתניהו מסוגל להוביל מהלך צבאי גדול או איננו מסוגל? מהי הדוקטרינה הישראלית למלחמה במינהרות; מדוע למשל לא הציפו את המינהרות בגז מדמיע, בעשן, באדי דלק או בכולם בכדי לנטרל איומים סמויים בהם ולגלות הסתעפויות ופתחים. תוך כמה זמן יהיה לישראל פתרון טכנולוגי לגילוי מינהרות ותצפות רציף עליהן. מה מונע עכשיו הכרזה על מאמץ טכנולוגי מבצעי ברמת פרויקט לאומי מיידי? ארה"ב ואירופה משתמשות במלחמה עם חמאס לקידום "אידיאל" אבו-מאזן ולא להבטחת הביטחון הלאומי של ישראל. ייתכן שהם אינם קוראים נכון את המציאות, אבל כך או כך מבני ברית כאלה חייבים להיזהר! אגב, גם השמאל הישראלי רוכב על אותו סוס פראי... אבו מאזן הוא חלק מהפתרון, או כפי שאני סבור: חלק מהבעיה...; אבו מאזן כיום הוא הזרוע המדינית של השילוב "המשויס" חמאס, פתח ג'יהאד ושות' תחת הגג הפיקטיבי של "ממשלת המומחים". החוגים הקיצוניים הם הזרוע הצבאית המשולבת של אבו מאזן. השאלה היא אם ביום פקודה הוא יהיה הגורם הבולם והמרסן או הגורם המתאם, מקדם ומנהיג את כולם. עד כמה ניתן לסמוך באמת על מצרים? תוצאות המערכה הנוכחית מקבעות (כך נראה) את הכיתור הטרוריסטי סביב ישראל בהנהגת אירן: בדרום חמאס, בצפון חיזבאללה וסוריה, ומטווח ארוך אירן עצמה. כיצד רואה ישראל את עצמה מתמודדת במהלך תקיפה משולב של ארבעת הגורמים הללו יחד? מה עושה ישראל "מחר בבוקר", בכדי לפתור את הבעיה העצומה של מחסור חמור ב"אזורים מוגנים" בכל שטחי מדינת ישראל, לרבות המגזר הערבי/בדואי? עד כמה שוקלת ההנהגה הישראלית ברצינות ומשקללת נכון את רצון הציבור ותחושות הביטחון והאמון שלו בה, במערכת ההחלטות האסטרטגיות שלה? האם היא מבינה שתחושות אלה חשובות יותר אפילו משביעות רצונו של אובמה או תחושות העלבון של קרי? אנו מתקרבים למציאות שבה תתרחב מעורבות ערביי ישראל ב"הבעות הזדהות אקטיביות" עם "אחיהם" באיו"ש ובעזה, כיצד נערכת ישראל לאפשרות זו; האם מתוך הבנה שככל שמתאר האיום הבא יהיה חמור או חריף יותר, הסבירות למעורבות כזו תגדל והיקפה יתרחב? האם ישראל שקעה כבר לגמרי ב"משטר המחשבתי" של "הגנה ההגנתית", או שהיא עדיין מסוגלת להתנהל על-פי הדוקטרינה הישנה והטובה של בן-גוריון, של "הגנה התקפית"... האם חכמי הביטחון שלנו מבינים שעקרונות המלחמה לא השתנו מאז סון-טסו, ומה שהשתנה הוא דרכי מימושם. האם הם עדיין מבינים שהרתעה מושגת בגלל חשש התוקף מתוצאות מעשיו ולא מפני שמישהו באו"ם חושב... "שזה לא הומני"... כיצד תנהג ישראל מול ניסיונות חדשים לפרוץ את ההסגר על עזה באמצעות סוכני טרור בינלאומיים, למשל מטורקיה. האם מתכוונת ישראל סוף, סוף להעריך מחדש את אסטרטגיית הלחימה שלה מול איומי טרור, מתוך הבנה שחל שינוי מהותי באסימטריה של מלחמות אלה בכלל ומול ישראל בפרט. שהרי הטרור הפועל נגד ישראל במיוחד מורכב אומנם מרשת של ארגונים תת-מדינתיים אבל כל אחד מהם נתמך באופן מלא על-ידי מדינה או מדינות, וישראל ובעיקר אזרחי ישראל, מאוימים גם על-ידי כל אחד מהם לחוד וגם על-ידי צרופים של איום משולב מצד יותר מארגון אחד בו זמנית. האסימטריה כיום היא לא עוצמתה של ישראל מול ארגון טרור בודד, אלא ישראל בממדיה המוגבלים המתדרדרת במהירות למתאר איומים משולב שדומה לזה שהיה עליה בימי המלחמות הקונבנציונליות, בהבדל העצום שהפעם האוכלוסייה האזרחית במרכז האיום הישיר. האם סבורה ישראל עדיין, לאחר המבצע האחרון, שמערכות טילים הן הגנה מספקת במתאר איומים כולל? וממ"דים הם עדיין תשובה הולמת מול טילים כבדים. כיצד מתכוונת ישראל להתמודד עם מאגר טילים ורקטות העולה על 100,000 אלף יחידות רק אצל חיזבאללה, באופן שלא יפקיר את אזרחי ישראל למציאות בלתי אפשרית ובלתי-נסבלת. מה עושים בימים אלה חיזבאללה וסוריה, בהתייחס למשבר המסתמן בשיחות הגרעין עם אירן? אחרי ה"החמצה" הגדולה במלחמת לבנון השנייה, בה לא הושמד החיזבאללה, ואחרי ההחמצה החמורה עוד יותר (גם אם קטנה יותר בהיקפה ומשמעויותיה) בו לא הושמדה הזרוע הצבאית של חמאס במבצע הנוכחי לפי שעה - כיצד תנמק הממשלה לציבור את מה שנכון לו בסיבוב הבא על-רקע שחיקה נוספת בהרתעה שתיווצר בעקבות מבצע זה, אם יסתיים בנתונים הנוכחיים? ההבנה הציבורית שיש להכות בחמאס מכה אנושה, חוללה סולידריות חסרת-תקדים ומוקדה בתמיכה במהלכי הקבינט וראש הממשלה המנהל אותו. תמיכה זו "תלויה בדבר". היא תלויה בתוצאות המעשיות של המבצע לאורך זמן ולא בהשגת מטרות המבצע המוצהרות שהוגדרו "קמצנות רבה"; זה יהיה כנראה המבחן הציבורי האולטימטיבי. האם מבינה זאת הממשלה ואם כן, מה מניע אותה ואת הקבינט המדיני-ביטחוני, להתעלם כמעט כליל מהרוח הגבית של ציבור הישראלי וממערכת הציפיות שלו ולהתנהל כאילו הרס המינהרות הוא "חזון אחרית הימים". עד כמה החלטות הקבינט הביטחוני-מדיני הנוכחי אכן משוחררות משיקולים פוליטיים פנימיים (שרידות פוליטית), משיקולים של או"ם שמום (הזירה הבינלאומית המיידית) וממוקדים בטובת אזרחי ישראל במאבק הצבאי-מדיני ארוך הטווח מול האיומים החיצוניים כקריטריון האולטימטיבי לקבלת ההחלטות האופרטיביות? מציע לצה"ל לא להוציא משרות את הטנקים ולא את הנגמ"שים המוגנים שלו... ולהאיץ את ההצטיידות ב"מעיל רוח". מתי מתכוונת ישראל להוציא את עורכי-הדין ממערך ניהול המלחמה, לפרוש מהאמנות הבינלאומיות שכובלות ומסרסות את זכות ההגנה העצמית שלה ולחזור לניהול לחימה על-פי כללי המלחמה, מתוך הנחת עבודה שהדבר המוסרי ביותר מבחינתה כמדינה, הוא להכריע את האויב התוקפן במהירות ובכל האמצעים, להביא אותו להפסקת אש יציבה ולהגן בראש וראשונה על אזרחי ישראל ועל חייליה. תמיד כדאי לזכור שהמרחק בין נייר חתום על-ידי אבו מאזן לבין הפיכה חמאסית או אחרת באיו"ש (ואם נפקיד בידיו את עזה, אזי גם בעזה), הוא כדור 9 מ"מ אחד, או התקף לב אפקטיבי קצר...