הנביא ישעיהו פותח את ספרו באחד הפרקים המפורסמים בתנ"ך, פרק "חזון". הקדשתו של ישעיהו לנביא מופיעה רק בפרק ו' - ללמדנו שהדברים שנכתבו לפני כן כה חשובים, עד שיש להקדימם לסדר הכרונולוגי. פרק א' הוא החשוב שבהם, והוא מתאר בצורה נוקבת מאין-כמותה את הגורמים שהביאו לחורבן הבית הראשון - היום לפני 2,599 שנה.
חז"ל אומרים, כי הבית הראשון חרב בשל עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. אך אם נקרא אפילו בצורה שטחית את פרק "חזון", נמצא בו רק את השלישית שבין העבירות החמורות. לעומת זאת, ישעיהו מטפל בהרחבה בחוסר הצדק החברתי, בעיוותים במערכת המשפט ובשחיתות במערכות השלטון. אין זאת, אלא שכאשר המשפט מסואב והשלטון רקוב - קצרה הדרך לא רק לחטאים חמורים במישור הביטחון האישי (שפיכות דמים), אלא גם להרס המוסר המשפחתי (גילוי עריות) ולכפירה בעיקר (עבודה זרה).
ישעיהו אינו מסתפק בכך, אלא נותן לנו תרשים זרימה מדויק: מה מתחיל את תהליך ההידרדרות וכיצד הוא נמשך עד למצב בו ירושלים הופכת לעיר רקובה מן היסוד, שאחת דינה להיחרב. התהליך הזה מתואר בשלושה פסוקים העומדים במרכזו של פרק א' - פסוקים כ"א-כ"ג. נראה, כי כדי לעמוד על מה שאירע בשנים שקדמו לחורבן, יש לקרוא פסוקים אלו מהסוף להתחלה. ישעיהו מתחיל מן המצב הסופי וחוזר אחורה אל הצעדים שהובילו אליו; קריאה הפוכה תספק לנו את התמונה הכרונולוגית-מוסרית.
זה מתחיל במערכת המשפט וכך אומר ישעיהו: "אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה, קִרְיָה נֶאֱמָנָה; מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט, צֶדֶק יָלִין בָּהּ - וְעַתָּה מְרַצְּחִים. כַּסְפֵּךְ הָיָה לְסִיגִים, סָבְאֵךְ מָהוּל בַּמָּיִם. שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים, כֻּלּוֹ אוהֵב שוחַד וְרודֵף שַׁלְמונִים; יָתוֹם לא יִשְׁפּוֹטוּ, וְרִיב אַלְמָנָה לא יָבוֹא אֲלֵיהֶם". נפרק פסוקים אלו למרכיביהם
- "יתום לא ישפוטו וריב אלמנה לא יבוא אליהם". השופטים אינם מוכנים לבזבז את זמנם על תביעות קטנות של אנשים קטנים. היתום והאלמנה לא מעניינים אותם; הם רוצים "קייסים" גדולים, מעניינים, מתוקשרים.
- "כולו אוהב שוחד ורודף שלמונים". כאשר מגיעים לפני בתי המשפט רק תיקים גדולים, של עשירים ובעלי מעמד, מתפתים השופטים לבקש שוחד. יכול להיות שהם אפילו מוצאים צידוק: אני עומד לפסוק בתביעות של מיליונים רבים; לא מגיע לי יותר מאשר המשכורת המסכנה שאני מקבל? מה יש, למיליונר הזה לא יקרה כלום אם יעזור למשפחה נזקקת (של השופט, כמובן).
- "שריך סוררים וחברי גנבים". כאן הסיאוב הוא כפול. השופטים מעדיפים גניבה על פני לקיחת שוחד, כי בגניבה אין שותף העלול להלשין עליהם. ואילו השרים רואים את הריקבון של מערכת המשפט ומרשים לעצמם להצטרף לחגיגה, ביודעם שלית דין ולית דיין.
- "סבאך מהול במים". עד עכשיו הייתה השחיתות במישור המשפטי והשלטוני, וכעת היא עוברת לחיי היום-יום. כאשר המערכות מושחתות, לא מהססים סוחרי היין למהול אותו במים, כי הם יודעים שאפילו אם ייתפסו - יוכלו להיחלץ בעזרת שוחד.
- "כספך היה לסיגים". הסיאוב עובר מרמת הסוחר הבודד לרמה הפיסקלית הכלל-משקית: המטבעות שמנפיקה המדינה כוללים יותר ויותר נחושת במקום כסף, וכך היא עושקת את אזרחיה. כל המערכת הכספית מאבדת את אמינותה, והתוצאה המתבקשת היא התפשטות הפשיעה.
- "ועתה מרצחים". המעבר מפשיעה פיסקלית ופשעי רכוש לפשיעה קשה ובראשה רצח, הוא פחות חד מכפי שנדמה. כבר התורה קובעת, כי גנב הנמצא במחתרת - יש לצאת מתוך הנחה שיהרוג את מי שיתייצב מולו. פעמים רבות אנו שומעים על רצח שהוא "שוד שהשתבש". וכאשר, כפי שראינו, המערכת הפיסקלית קורסת - ודאי שמתרבים השודדים והרוצחים.
- "איכה הייתה לזונה קריה נאמנה". כאן מגיע השפל העמוק ביותר. רוב הרוצחים הורגים פעם-פעמיים; אפילו אצל רוצחים סדרתיים, הרצח אינו כל דרך חייהם. לעומת זאת, זנות היא מקצוע. ירושלים הפכה לזונה: היא שקועה עד צוואר במדמנת הפשע, השחיתות והסיאוב. מכאן יש רק דרך אחת: חורבן.
מעשיהם של בני אדם אבל, אומר לנו ישעיהו, יש דרך לגאולה - והיא במסלול ההפוך מזה שהוביל לחורבן. "וְאשיבה שופטַיִך כבראשונה ויועצַיִך כבתחילה, אחרי כן ייקרא לָך עיר הצדק, קריה נאמנה. ציון בְּמשפט תיפדה ושָבֶיהָ בצדקה". תיקון מערכת המשפט, הבטחת נגישות גם לחלכאים ולנדכאים, שמיעתם של יתום ואלמנה - כך מתחילה דרך הבניין. ועל כך אנו מתפללים שלוש פעמים ביום: "השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה", ולאחר מכן - "ולירושלים עירך ברחמים תשוב", "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח".
הדרך לגאולה מתחילה במעשיהם של בני אדם: במשפט ובצדקה. במשפט הנותן מענה לכל הפונים אליו, ובצדקה המתחשבת בחלשים שבתוכנו. כל אחד מאיתנו יכול וחייב לתרום את חלקו למימוש שאיפת הגאולה. וכולנו ביחד נגיע ליעד נכסף זה.
