אי-שוויון בפני החוק

גלי ניר ורס"ן בניה שראל עמדו להינשא בעוד שלושה שבועות. עדנה סרוסי וסגן הדר גולדין התארסו לפני שלושה שבועות. בניה והדר נהרגו במבצע צוק איתן. גלי ועדנה לא יוכרו כאלמנת צה"ל. את זה צריך לשנות. החוק קובע, ובצדק, כי רק בת-זוגו - דהיינו רעיה או הידועה בציבור - של חייל תיחשב לאלמנת צה"ל. אחרת, אין לדבר סוף: האם שני דייטים יוצרים זוג? או מגורים ביחד? או משהו באמצע? כאשר החלל ובת-זוגו מתגוררים יחדיו בלא/לפני הנישואין, וניתן להוכיח שהם ניהלו חיים כמו זוג נשוי לכל דבר (בעיקר בתחום הממוני), תהיה בת הזוג מוכרת כאלמנת צה"ל. לעומת זאת, במקרה של מי שמטעמיהם לא מתגוררים יחדיו אבל ברור שהם עומדים להתחתן - לא תהיה הכרה כזו בבת-הזוג. זה לא הוגן, זה לא הגיוני, זה לא אנושי. אם מותר לעשות דירוג של כאב ושכול, ייתכן שהארוסה סובלת עוד יותר מאשר מי שנשואה שנים רבות. לכן יש לקבוע: אירוסין - כאשר הכל יודעים שהזוג עומד להתחתן, נקבע תאריך לחתונה והחלו ההכנות לקראתה - צריכים להיחשב כנישואין. את השינוי הזה צריך לבצע מיד ולהחיל אותו רטרואקטיבית ממלחמת לבנון השנייה; המשמעות התקציבית תהיה זניחה, והמשמעות המוסרית - כבירה.

הסדר הטיעון עם אייל גולן הוא אחד השערורייתיים ביותר בהם נתקלתי. הזמר הודה שחברת ליאם הפקות - שהוא הבעלים היחיד והדירקטור היחיד שלה - העלימה הכנסות בסך 5.6 מיליון שקל. והיא עשתה זאת בצורה שיטתית ומכוונת, לאורך שנים, תוך שימוש בחשבוניות פיקטיביות וביצוע העבירות החמורות ביותר שבפקודת מס הכנסה. עונשו: ארבעה חודשי עבודות שירות וקנס של 75,000 שקל. בית המשפט העליון קבע שוב ושוב, שעל עבירות מס בהיקפים כאלו צריך לשבת בכלא. הוא גם קבע שוב ושוב, שחשבוניות פיקטיביות הן מאבות הטומאה של עבירות המס. אז למה גולן לא הלך לכלא? לפי הפרקליטות, זה משום שהוא והחברה החזירו את הכסף, ומשום שתפקידו בחברה היה פורמלי בלבד והוא לא ידע על העבירות. שני הנימוקים לא מחזיקים מים. לא מגיע שום פרס לפושע שאחרי שנתפס, הואיל בטובו להחזיר את הגניבה. ואם גולן לא יודע מה קורה בחברה שלו - שלא ינהל אותה; חוץ מזה, לא לחינם קבע המחוקק אחריות של מנהל לעבירות מס של חברה. לכן, נותרנו עם ההסבר היחיד המתקבל על הדעת: גולן קיבל הנחת סלבריטי. הבעיה המרכזית, מעבר לגועל שמעורר המקרה הזה כשלעצמו, היא שכעת ינופפו עבריינים אחרים באותה ענישה במקרים דומים, והמדינה תתקשה מאוד לסרב להם. ואחר כך מתפלאים שיש כאן הון שחור של עשרות מיליארדי שקלים בשנה.

"מכת מדינה", נוהג בית המשפט העליון לכנות את הבנייה הבלתי-חוקית. זה מתחיל מסגירת מרפסת או בניית פרגולה, עובר לווילות ומסתיים באלפי מ"ר מסחריים על קרקע חקלאית. רשויות האכיפה אינן מצליחות לעמוד בקצב של העבירות, בתי המשפט נותנים עוד ועוד ארכות להריסה או להסדרה, והעבריינים מצפצפים בריש גלי על כולם. הבעיה מחמירה משום שקיימת אפליה ברורה בטיפול בעבירות הבנייה. כאשר ארבעה מתנחלים מציבים שני קרוואנים על גבעת טרשים ביהודה ושומרון, מוזעק צה"ל לפנות אותם. אבל כאשר פלשתינים בונים בתים בלי שיהיה להם היתר אפילו לחדר - המדינה טוענת שהטיפול בזה אינו בראש סדר העדיפויות שלה, ובג"ץ מסתפק דרך קבע בהסבר הזה. כאשר בדואים מקימים יישובים שלמים על אדמות מדינה, בג"ץ מורה לספק להם מים וחשמל, וגם דורש (בשבוע שעבר) מהמדינה להסביר מדוע אין להם מיגון מפני טילים. הטענה שלי כאן היא גם כלפי המדינה וגם כלפי בית המשפט העליון. לראשונה - על אכיפה בררנית זועקת לשמיים, הנובעת מפחדנות גרידא. לאחרון - על שהוא מאפשר למדינה לרמוס את החוק. משום מה, העיקרון הנעלה של שוויון בפני החוק נעלם כאן כלא היה.

מוסלמים ונוצרים יכולים לעלות להר-הבית בכל עת ולעשות בו ככל העולה על רוחם: להתפלל, לאכול, לשחק כדורגל, לצבור אבנים ליידוי בעת רצון. יהודים יכולים לעלות להר-הבית רק בזמנים שנקבעים מראש ואסור להם לעשות דבר; מי שייתפס מניע את שפתיו וייחשד כמתפלל, יסולק מיד. זוהי תמונת מצב אמיתית, ללא כל הגזמה. משהו מטורף לחלוטין: המדינה היחידה בעולם המגבילה זכות תפילה של יהודים, היא ישראל. בני הדת היחידים בעולם שאסור להם להתפלל בהר-הבית הם יהודים. כאן ממש מתבקשת האימרה השחוקה על "מה היינו אומרים אם זה היה קורה ב...". ישראל מתגאה בחופש הפולחן תחת שלטונה; זוהי גאווה חסרת הצדקה. וכמו בקטע הקודם - גם כאן בג"ץ נותן גיבוי משפטי למדיניות פחדנית של ממשלת ישראל לדורותיה. והשוויון? לא בבית ספרנו.

לרשות המיסים תפקיד חשוב ביותר: להבטיח שיהיה למדינה כסף לצרכים החיוניים (והפחות-חיוניים) של כולנו. לצורך כך, חיוני שיהיו לה כלים לגבייה יעילה של מס אמת. אלא שלעיתים יש לה עודף כוח בלתי מאוזן מול הנישום, והנה שלוש דוגמאות - באדיבותו של רו"ח נדב הכהן.

• אם נישום הפחית במהלך השנה את המקדמות שהוא משלם, ובדיעבד מתברר שלא הייתה לכך הצדקה, הוא ישלם הפרשי ריבית והצמדה מאמצע השנה. לעומת זאת, רשות המיסים לא תשלם ריבית והצמדה אם מתברר בדיעבד שסירובה להפחית את המקדמות לא היה מוצדק.

• רשות המיסים יכולה להתעלם ממה שמכונה בפקודת מס הכנסה "הפחתת מס בלתי נאותה", גם אם אינה בלתי חוקית. לעומת זאת, אין בפקודה סעיפים המאפשרים לנישום לשכנע את פקיד השומה שלא להטיל עליו "מס בלתי נאות".

• אם לדעת מנהל מע"מ החשבונית שבידי הנישום אינה מייצגת עסקה אמיתית, בסמכותו לקבוע שלא ניתן לנכות את המע"מ הגלום בה. לעומת זאת, אם לנישום אין חשבונית מקור על עסקה אמיתית שביצע - הוא לא יוכל לנכות את המע"מ.

"כמבוקש וכמוסכם יחל המבקש בריצוי עונש ב-22.10.2014" - כך החליט (5.8.14) בית המשפט העליון בעניינו של דני דנקנר. החלטה קצרה ביותר - פחות משורה - ללא כל נימוק. נזכיר כמה עובדות. דנקנר נדון בבית המשפט המחוזי בתל אביב לשנת מאסר בפועל על עבירות שביצע בתפקידו כיו"ר בנק הפועלים. זה היה ב-19.12.13. הוא הגיש ערעור על חומרת עונשו ובית המשפט העליון עיכב את ביצוע העונש עד להכרעה בערעור. זו ניתנה ב-17.7.14: העונש הופחת לשמונה חודשי מאסר בפועל. העליון העניק לדנקנר ארכה של חודש וקבע שייכנס לכלא ב-17.8.14. דנקנר ביקש וקיבל עוד ארכה, כאמור - עד 22.10.14. הכלל הוא שעונשים יש לרצות מיד. כל בתי המשפט אומרים זאת יום-יום. דחייה בריצוי העונש היא היוצא מן הכלל, וצריכים להיות לה טעמים טובים במיוחד. בדרך כלל, מדובר על שילוב של עונש קצר יחסית וערעור שעל פניו אינו נראה חסר סיכוי. לפי קני מידה אלו, לא היה פגם בדחיית עונשו של דנקנר עד ההכרעה בערעורו. אבל אחרי ההכרעה לתת לו עוד שלושה חודשים? במה הוא שונה מכל עבריין אחר, שמקבל במקרה הטוב שבוע-שבועיים להתארגנות? יתרה מזו: הרי עונש המאסר לא נחת על דנקנר בהפתעה. אחרי העונש במחוזי הוא יכול היה לדעת, במידה לא קטנה של ודאות, שיישלח לכלא. היו לו שמונה חודשים להתארגן לכך. ועכשיו עוד חודשיים? דנקנר ייכנס לכלא עשרה חודשים אחרי שנגזר עונשו, כך שאפילו אם לא יקבל הפחתה של שליש - הדחייה יותר ארוכה מכל העונש. על פניו, זוהי העדפה פסולה למי שהיה בעל מעמד ולמי שנהנה משירותיהם של סניגורי צמרת.