בית הדין הארצי לעבודה מביא את מגיפת איסורי הפרסום למחוזות האבסורד. רק כך ניתן לתאר את החלטתו (31.7.14), להמשיך את איסור הפרסום על שמה של חברה לגביה נקבע שבוצעה בה הטרדה מינית של עובדת.
עובדת בחברת היי-טק ישראלית מובילה, המעסיקה 2,200 עובדים, תבעה ממנה 780,000
שקל בטענה להטרדה מינית בידי שני עובדים ובטענה שהחברה עצמה הפרה את החוק למניעת הטרדה מינית ואת החוק לשוויון ההזדמנויות בעבודה. בית הדין האיזורי לעבודה בתל אביב קיבל את התביעה באופן חלקי ופסק לעובדת פיצוי של 50,000 שקל, תוך שהוא קובע:
"נציגי הנתבעת אכן התנכלו לתובעת בעקבות תלונתה על הטרדה מינית כמשמעו בחוק הטרדה מינית, ופגעו בתנאי עבודתה, פגיעה שהינה אסורה מכוח חוק שוויון הזדמנויות... בניסיונה של הנתבעת למצוא פתרון ראוי אשר יאפשר עבודה תקינה בצוות, העדיפה הנתבעת למקד את התייחסותה ב'בעייתיות' שגרמה תלונתה של התובעת ובחששם של יתר חברי הצוות מתביעות פוטנציאליות.
"כך, העדיפה הנתבעת את האינטרס של שמירת 'השקט התעשייתי' בשורותיה, תוך התמקדות במצבו של המטריד חלף מצבה של התובעת, ויצירת מצג לפיו התובעת היא זו אשר גרמה למצב בו היא נמצאת, והיא זו אשר צריכה להתמודד עם תוצאות תלונתה. בסופו של יום, לאור הלחץ אשר הופעל על התובעת להסכים להעברתה לחדר אחר ומשחשה כי הנתבעת מפנה אצבע מאשימה כלפיה וכי ציפיותיה הן כי התובעת תישא באחריות לתלונתה, התפטרה התובעת מעבודתה".
כמעט כולם תמכו בבקשה על פסק דין זה הגישה החברה ערעור לבית הדין הארצי, והוא תלוי ועומד. העיתון גלובס ביקש (באמצעות עוה"ד אוריין אשכולי וסשה פטקין ממשרד מושקט ושות') להתיר לפרסם את שמה של החברה - ושלה בלבד - והעלה שלל נימוקים: מעמדה המוביל של החברה יוצר עניין ציבורי; יש חשיבות הרתעתית בפרסום שמה; החברה לא הוכיחה שייגרם לה נזק; פומביות הדיון ועוד. כמעט כל מי שהביע דעה תמך בבקשה: נציבות נציבות שוויון ההזדמנויות בעבודה (במשרד המשפטים), איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית ולנפגעי תקיפה מינית בישראל, שדולת הנשים והעובדת עצמה.
באופן לא מפתיע, החברה התנגדה. היא טענה, כי הפרסום ייצור את הרושם השגוי כאילו יש בה תרבות של הטרדה מינית, המוניטין שלה ייפגע, שמם הטוב של עובדיה ייפגע גם הוא, יוטל עליה כתם גדול מאוד, פרסום שמה לא יועיל להרתעה והוא לא יעודד קורבנות נוספים להתלונן.
השופט
אילן איטח קיבל את עמדתה של החברה - לפחות עד החלטה אחרת של המותב בערעור. הנימוקים שלו בעייתיים הרבה יותר מאשר ההחלטה עצמה. הם כל כך בעייתיים, עד שקשה להאמין שהוא עצמו מקבל אותם; נוצר הרושם שאיטח קודם החליט לדחות את הבקשה, ואז חיפש נימוקים - תמוהים ככל שיהיו. הנה הצ'ק ליסט של הנימוקים והפרכתם בצידם.
- "פגיעה בשמה הטוב של חברה ובמוניטין שלה, עשויה לגרום לפגיעה בקניינה, ואף מבחינה זו נראה כי נתונה לה הגנתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו". נכון, אבל לא רלוונטי. לפי הקו הזה, אין לפרסם לעולם שום פסק דין בשום נושא על שום תאגיד.
- "ייחוס של עוולה מכוח החוק למניעת הטרדה מינית לאדם, בדומה לעבירות מין (הגם שבעוצמה פחותה), כרוך בהטלת קלון מיוחד". שוב: נכון, אבל לא רלוונטי. אם זה היה נימוק לאיסור פרסום, המחוקק היה אוסר קטיגורית פרסום של מי שביצע עבירות בתחום ההטרדה המינית - והוא לא עשה זאת. יתרה מזאת: שמותיהם של עברייני מין מתפרסמים דרך קבע.
יותר קיצוני מקיצוני - "משפסק הדין הפך לחלוט ניטל החשש מההשלכות של פרסום פרטים שאינם מבוססים, ונשמט בעיקרו של דבר הבסיס להטלת החיסיון על שם המעסיק. במקרים כגון אלה תיטה הכף לכיוון של פומביות הדיון ושל פרסום שם המעסיק, אלא אם יוכחו שיקולי נגד כבדי משקל". זהו נימוק תלוש מן המציאות. לפי הקו של איטח, לא צריך לפרסם שום הליך לפני שניתן בו פסק דין חלוט. אפילו הקיצוניים שבחסידי איסור הפרסום לא הולכים כל כך רחוק.
- "אם הערעור מכוון, בין היתר, כנגד הקביעות בדבר מעשיו של המעסיק, הרי שמקום שממצאים אלה מייחסים למעסיק מעשים/מחדלים חמורים, ואין קביעה כי טענות הערעור אין בהן ממש - הנטייה תהיה, ככלל... שלא להתיר את הפרסום כלל, או להתיר את הפרסום ללא שמות הצדדים המעורבים". אותו אבסורד שצוין בנקודה הקודמת. ושוב נדגיש, כי ערעורים של עברייני מין מתפרסמים באופן קבוע, כולל שמותיהם.
- "אינטרס הציבור הוא גם שלא להיות שותף לפרסומים שיותר משיש בהם כדי לסייע לציבור לכלכל את צעדיו ואת מעשיו, יש בהם כדי לספק יצר רכילותי-מציצני גרידא". כאשר מדובר בחברה מובילה, חשוב לציבור לדעת עם מי שיש לו עסק. כאשר מדובר בחברה מובילה, פסק הדין יזכה ליותר תהודה ותושג מטרה חינוכית-ערכית ממדרגה ראשונה: יוכח שהחוק חל בצורה שווה על חברת-ענק בדיוק כמו על חברת הזנק זעירה.
הנימוק האבסורדי ביותר - "הטענה כי ייתכן שבחברה עצמה ישנם קורבנות נוספים להטרדה מינית, היא טענה שלא מצאנו לה ביסוס בראיות". אולי הנימוק האבסורדי ביותר של איטח. כיצד הוא מצפה שקורבנות נוספים ייחשפו, אם שמה של החברה לא פורסם? נניח שעוד עובדת סבלה מההתנהגות הלקויה של החברה; אם היא הייתה יודעת שהתנהגות זו כבר הוקעה בידי בית הדין - היה יותר סיכוי שתאזור אומץ ותתלונן; אבל "בזכותו" של איטח היא לא יודעת.
- "אכן, פרסום שם החברה - לא כל שכן מקום שנמצאה חייבת בדין - עשויה להקל על מתלוננות לממש את זכותן ואף עשויה להרתיע מעסיקים מפני ביצוע הפרות כגון אלה שלפנינו... אך יתרון זה לא ייפגע אם הפרסום יהא לאחר סיום ההתדיינות המשפטית". איטח שוכח נקודה קטנה: אולי עד שבית הדין הנכבד יסיים לדון ויתן את פסק דינו, כבר תחול התיישנות על מעשים נוספים?
נחזור ונדגיש: עקרון יסוד במדינה דמוקרטית הוא פומביות הדיון. במדינה דמוקרטית לא מקיימים הליכים במחשכים ולא נותנים פסקי דין עלומים. בית המשפט העליון אומר זאת שוב ושוב, ומסרב בהתמדה להעניק איסורי פרסום למי שאפילו רק חשודים בביצוע עבירות. כאן מדובר בחברה שכבר נמצא שעברה על החוק ופגעה בצורה קשה בעובדת.
מדי פעם עולה הדרישה לשלוח שופטים לרענון בנושאים אלו ואחרים. את אילן איטח, הנשיא
יגאל פליטמן, סגנית הנשיא
ורדה וירט-ליבנה ונציגי הציבור
ראובן בוימל ואמנון גדעון כדאי לשלוח לרענון ביסודות הדמוקרטיה ו
חופש הביטוי.
