ניהולה של מערכה צבאית גם אם המדובר במערכה א-סימטרית, מחייב מצרף של אמצעים ושיטות הכוללות הפתעה, תחבולה ודמיון, כדי להוציא את האויב משיווי משקל. על אחת כמה וכמה כאשר שדה הקרב רווי באוכלוסייה אזרחית המשמשת מחסה ללוחמי הצד שכנגד.
מבט על מהלכי הפתיחה של מבצעי צה"ל בעשור האחרון, החל במלחמת לבנון השנייה ועד "צוק איתן", מזהה ממד העובר כ"חוט השני" בדוקטרינת הלחימה, קרי - התבססות על העליונות הטכנולוגית המובהקת של הזרוע האווירית, מתוך כוונה לשלול מהאויב את חופש הפעולה שלו ולשבש את יכולותיו. תורת לחימה זו זכתה לכינוי "מבצעים מבוססי אפקטים", ובמאפייניה מאפשרת לצבא להשתמש בחימוש מונחה מדויק ובמגוון אמצעים נלווים כדי להשיג הכרעה מהירה של האויב.
אין תימה אפוא, כי מערכי הלחימה של חמאס ברצועת עזה, ערב מבצע "צוק איתן", תוכננו ונפרסו באופן שנועד לעקר את אפקטיביות של המבצעים האוויריים הישראלים ולשמר יכולות פגיעה בעומק ישראל גם תוך כדי תקיפות אוויריות נמרצות של חיל האוויר. בפועל פרס חמאס מערך לחימה משולב - הגנתי והתקפי - הנהנה ממידה של חסינות, גם בשל הסביבה האזרחית שבה פעל.
עם שקיעת האבק במרחב הרצועה, שומה עלינו לבחון כמה מהנחות העבודה שקדמו למבצע ואפשר שהשפיעו על גיבוש מתווהו המערכתי. מטבע הדברים זהו במידה רבה, תחום אחריותו של אגף המודיעין המהווה ממשק הכרחי בין המערכת הצבאית לבין הדרג המדיני. בהקשר זה ראוי להידרש לדגשים ההערכתיים הבאים:
- חמאס מצוי בנקודת שפל אסטרטגית המקרינה על יכולותיו וכושר הלחימה שלו.
- הפעלת "דוקטרינת הדאחייה" בעזה, תעמת את האוכלוסייה האזרחית מול חמאס ותעצב מסר הרתעתי חד-משמעי.
- מערכה מן האוויר תרתיע את חמאס ותדכא את יכולותיו המבצעיות.
- ראשי חמאס ייחשפו לממדי ההרס ברצועת עזה לכשייצאו מהבונקרים ויבינו כי טעו טעות מרה.
- חמאס ישווע להפסקת אש בשלב מוקדם של הלחימה.
- מערכת "כיפת ברזל" תהפוך את ירי הרקטות של חמאס לחסרות תוחלת.
מעשית, ספק אם אף מקצת ההנחות הנ"ל עמדו במבחן המציאות, גם בהנתן ההתפתחויות בלחימה ובפרט המעבר לשלב הקרקעי של המבצע, זאת בפרט כאשר תנאי הפתיחה היו אופטימאליים מבחינת ישראל. מן הדין להדרש לסוגיה מטרידה בהקשר זה, אשר ניכר כי חלחלה ונתקבעה בתודעה הצבאית והפוליטית בישראל וקיבלה ביטוי בשיקולים המנחים ערב מבצע "צוק איתן"; הכוונה היא למוסכמה כי הושגה הרתעה אפקטיבית מול חיזבאללה כתוצאה ישירה של מלחמת לבנון השנייה (2006) ובראש וראשונה כהיקלטות ההלם של חורבן רובע ה"דאחייה" בביירות. תובנה זו טומנת בחובה סיכונים לא פשוטים, שכן נהיר כי ממדי ההרתעה אינם משתקפים רק בעובדה כי חיזבאללה אינו יורה לעבר שטחנו מאז שנת 2006, אלא יש להפעיל כלים שיפוטיים נוספים דוגמת מהלכי התעצמות והיערכות לקראת עימות נוסף עם ישראל. הדעת נותנת כי חיזבאללה לא הורתע (מה גם שמלחמת לבנון השנייה חוללה טלטלה מהותית בצה"ל ובמערכת הפוליטית בישראל), והסיבה שאינו יורה היא בבחינת מדיניות מחושבת עד ל"יום פקודה".
בהתייחס להנחות העבודה שנזכרו לעיל ניתן להתרשם כי הללו שיקפו תמהיל של חשיבה הערכתית רציונאלית המגלמת את משמעויות היתרון האיכותי והעוצמה הכוללת של צה"ל אל מול חמאס. במבחן המעשה, ספק אם הרציונל הישראלי קלע למטרה, נוכח ההתמודדות מול ארגון ג'האדיסטי שמערכת השיקולים שלו שונה בתכלית.
בעיתוי הנוכחי, בראשיתה של הפסקת האש עם סיום הלחימה במבצע "צוק איתן", ניתן להטיל ספק בטענה הנשמעת בישראל לפיה הושגה הרתעה מול חמאס, ובהעדר הסדרה ממשית בטווח הנראה לעין, עלול הארגון לשוב ולשגר רקטות אל עומק השטח הישראלי, ולהעמיד במבחן את אמינות האזהרה הישראלית כי תגיב בעוצמה על כל ירי לעבר שטחנו.
דומה כי הכשל המהותי ביותר בניהול מבצע "צוק איתן" נוגע לממד ההתמודדות עם אילוץ האוכלוסייה האזרחית ברצועת עזה. עובדתית, מתברר כי צה"ל מתקשה לתמרן מהבחינה המבצעית בסביבה שבה לוחמי אויב ומערכיו חוסים בצילה של תשתית אזרחית צפופה. בפועל, ניכר כי שורת מקרים שבהם נפגעו אזרחים, העצימה את הלחץ הבינלאומי על ישראל, האיצה את שעון החול הצבאי וחייבה התאמות מבצעיות הכרחיות.
צבאות מערביים הפנימו זה מכבר את העובדה כי מלחמות א-סימטריות בעידן המודרני מושפעות מתשומות תקשורתיות לא פחות מאשר ממהלכים צבאיים בשדה הקרב, כאשר התחמושת ה"אסטרטגית" המנוצלת בהקשר זה ע"י הצד הנתפש כחלש במשוואת הכוחות היא צילומי תקריב טלוויזיוניים של הנפגעים האזרחיים, בדגש לילדים ונשים. משום מה נהנו רשת "אל-ג'זירה" ורשתות טלוויזיה פלשתיניות, מחופש פעולה בלתי מוגבל ברצועת עזה לכל אורכו של מבצע "צוק איתן". בהקשר זה, אין כמעט ספק כי רשת "אל ג'זירה" שימשה, גם הפעם, בבחינת זרוע אסטרטגית של חמאס ובמבחן התוצאה ניכר כי הצליחה במשימה באורח מרשים, וכבר נאמר בהקשר זה כמעט הכול.
הציפיות המופרזות שטופחו בצידנו באשר להשפעה הפסיכולוגית והמהותית של ההפצצות האוויריות והארטילריות המאסיביות של צה"ל ברצועת עזה, על מרקם היחסים שבין האוכלוסייה לבין ממשל חמאס, טפחו על פנינו. בפועל, במקום היווצרות טריז שיניע את האוכלוסייה נגד חמאס, ברוב המקרים הועצמה האיבה כלפי ישראל, לא מעט בזכות התעמולה הארסית של כלי התקשורת בשליטת תנועת חמאס או בהכוונתה.
הכשל הישראלי בהקשר זה בולט שבעתיים נוכח הזנחת מכלול התקשורת והלוחמה הפסיכולוגית בשפה הערבית. מדינה הנלחמת בשטח רווי אוכלוסייה עויינת חייבת לכלול ב"ארגז הכלים" שלה גם יכולת "הדברות" עם האוכלוסייה המקומית, כמכשיר אופרטיבי תומך לחימה. אין די ב-כרוזים או בנוהל "הקש בגג" בתנאי הלחימה האופייניים לזירת לחימה דוגמת רצועת עזה. לא ייתכן שכאשר צה"ל מבקש להעביר הודעת הכוונה לאוכלוסייה בעזה הוא נעזר בשידורי ה-BBC בערבית, אשר ספק אם הם נגישים לקהלי היעד המובהקים. זהו מצב מביש ממש.
ככלל יש לשאוף לקיום אמצעי שידור בעל הספק עוצמתי שיאפיל על שידורים אחרים בספקטרום במרחב הכיסוי הנתון, ובה בשעה ישאף "לרכוש" את תשומת לב קהל היעד, הן בממד מסרים "מצילי חיים" והן בהעברת מידע שיש בו כדי לשרת את מהלכי הלחימה . לכן נראה שתועלתם של "מסרים מתפרצים" לשידורים של תחנות הרדיו והטלוויזיה הפלשתיניות מוטלת בספק מעצם זיהויים כמסרי הפחדה ספוראדיים. אין כל פסול באימוץ המושג "תעמולה" כאשר המדובר באמצעי מחויב המציאות בנסיבות הייחודיות ללוחמה באזורים צפופי אוכלוסין.
גם אם טרם בשלו התנאים לסיכומים אופרטיביים ומדיניים הנובעים ממבצע "צוק איתן", ניכר כי לצד הישגים מהותיים של צה"ל בלחימה, עדיין בולטים לעין כשלים בממד מעטפת ההיערכות, הן בממד המודיעיני והן בהתמודדות בשדה התקשורתי. על-אף ההנחה המקובלת כי סבב הלחימה הנוכחי מיצה את עצמו, חיוני שתינתן תשומת לב מיידית להיבטים שצויינו במאמר זה, גם כסוג של "תיקון דרך", בהנתן התנודתיות המתקיימת במרחב זה, והסבירות המסוימת כי נידרש לשוב ולהתמודד בלחימה א-סימטרית, על כל המשתמע מכך.
