שמעון, אתה כבר לא הנשיא

בערוגות החיים הפוליטיים בישראל נזרעו, צמחו ופרחו במהלך השנים כינויי גנאי וביטויי שנאה ייחודיים שהודבקו לאישים שפוליטיקה הייתה פרנסתם. כינוי הגנאי הנודע ביותר, ככל הנראה, היה "חתרן בלתי נלאה" שהגה יצחק רבין בספרו האוטוביוגרפי "פנקס שירות", דבק לנצח ביריבו המר שמעון פרס ופגע בו פגיעה תדמיתית חמורה. על חשיבותה של התדמית עבור פוליטיקאי מקצועי ניתן ללמוד מדברי-טעם שכתב פעם ח"כ אליהו שפייזר, אחד מאישיה הבולטים של מפלגת "העבודה" בעבר, בספרו "פוליטיקה שימושית". וכה כתב שפייזר: "אין לפוליטיקאי נכס חשוב יותר מתדמיתו. היא יקרה לו מאשתו, מרכושו ומחייו. היא נוצרה בחלומות נעוריו וטופחה בשקיקה... כשגדל והיה לפוליטיקאי מן המניין שיכלל ושיפץ את תדמיתו וערך מסעות חובקי עולם כדי להפיץ אותה ברבים". כל מי שעוקב אחר פעילותו רבת השנים של פרס, יכול להגיע למסקנה הברורה כי תדמיתו ניצבה תמיד בראש מעייניו. דוגמה ייחודית המאששת מסקנה זו התרחשה במהלך חגיגות הפאר וההדר שארגן פרס לעצמו, בהשתתפות שועי עולם, במלאת לו 90 שנה. ואכן פרס ממשיך לשקוד על טיפוח תדמיתו שהרי בלעדיה כנראה אין לו חיים. עובדה. בנאום הפרידה שלו ממשרתו הרמה הבטיח פרס הבטחה נשיאותית טעונה מילים יפות, שעיקרה היה זה: "אני נפרד מתפקידי כנשיא אבל לא מחובתי כאזרח. לא אוותר על זכותי לשרת את העם ואת המדינה". הבטיח, אך לא הבטיח לקיים את התחייבותו. כנראה שבחלומותיו משוכנע פרס שהוא עדיין נשיא ישראל. וגם זו עובדה, שאותה מצאתי במאמרו של עמיתי אריה אבנרי שגילה, כי בסוף השבוע ביקר פרס ביקור ניחומים נשיאותי בביתו של החייל אורן שאול בפורייה שהוכרז חלל שמקום קבורתו לא נודע. מסתבר כי תכונות אופי מוטבעות בנפשו של האדם מגיל צעיר ואי-אפשר להימלט מהן. כך גם כינויים מאפיינים הנדבקים ואינם מרפים. בנשיא הפורש שמעון פרס דבק ולא הירפה הכינוי "חתרן בלתי נלאה". על-פי התנהגותו הכאילו-נשיאותית של פרס נראה שההגדרה "חתרן" אכן הולמת אותו ככפפה ליד ואולי מתאים לו גם הכינוי שהיה נחלתו בעבר - שמעון פרס(ומת). רובי ריבלין נבחר לנשיא בראשית מבצע "צוק איתן" ואולי מן הטעם הזה החליט שלא זה המועד הנכון לקשור לעצמו כתרי תהילה אישית וחשיפה תקשורתית. הוא ניסה להתאים את חשיפתו לרוח הזמן ולא להתבלט יתר על המידה. אבל עם זאת הוא הבין כי את תפקידו כנשיא, מנחם וכואב יחד עם משפחות הנספים במערכה, עליו למלא. בהדרגה ובליווי תקשורתי צנוע השתתף הנשיא ריבלין בלוויות של אחדים מחללי המצבע ויצא לביקורי תנחומים אצל משפחות החללים וגם אצל פצועים המאושפזים בבתי החולים. הדרך הצנועה בה בחר הנשיא ריבלין לנהוג כשותף לכאב וליגון ראויה לשבח. אבל מה לעשות - הנשיא הפורש אינו מוכן לוותר. הוא משתוקק ליטול חלק בחשיפה התקשורתית, אולי כדי לטפח את תדמיתו כ"אבי האומה" הנלחמת, כאילו הוא מתחיל עכשיו את כהונתו בקדנציה שניה. דווקא בשל כך חשוב להזכיר לו, כדי שלא תהיה טעות, כי ראובן (רובי) ריבלין הוא עכשיו נשיא מדינת ישראל. הוא ולא אחר. אבל ספק רב אם פרס יבין ויפנים אמירה רכה כזו. התנהגות זו של פרס ראויה לכל גנאי. ואם הוא אינו מבין זאת בעצמו - וכנראה שייצרו גבר עליו עד לנקודת אין-שליטה - חשוב שממשלת ישראל וראש הממשלה בנימין נתניהו, יסבירו לו בדברים מפורשים ומדויקים את עובדות החיים ויבהירו כך לאזרח פרס: "שמעון, אתה כבר לא הנשיא ואינך נושא בכל מעמד ממלכתי. עסוק בענייניך יהיו אשר יהיו והנח לנו סוף-סוף. ניחום אבלים איננו חובתך האזרחית. אם וכאשר נזדקק לשירותיך - נקרא לך. עד אז אל תדחוף את עצמך לאן שלא צריך".