לאחר חודש ימים של לחימה אנו עדיין רחוקים מסיום המשבר. גם אם מומחים יטענו שמלחמה א-סימטרית אינה מסתיימת בזבנג וגמרנו, נדמה שבכל זאת משך הזמן בסבב הזה ארוך למדי. קשה לתאר את המציאות בצבעים ורודים כל אימת שתושבי הדרום ומרכז הארץ חיים תחת איום מתמיד של טילים. עובדה זו יש בה כדי להדאיג מאוד בהתחשב בעובדה שעזה אינה לבנון בה נלחמנו נגד חיזבאללה, וודאי לא מדינה ערבית כלשהי.
נושא המעבר רפיח או נמל בעזה משניים לעומת המכלול האסטרטגי. השאלה העיקרית היא מה משמעות היכולת של חמאס לשבש את החיים של מדינה שלמה על-ידי ירי צינורות נפץ מן הסוג הפרימיטיבי ביותר לעומת עוצמה צבאית העולה אלפי מונים על זו של חמאס אך בלתי מסוגלת להשתיק את האויב במשך חודש ויותר? נכון, חמאס אינו מאיים על עצם קיומה של ישראל, אך המשמעות הנובעת מאי-מציאת נוסחה שתמנע איום על אזרחי ישראל היא הרת אסון מבחינת הסביבה המזרח תיכונית. בכל הכבוד הראוי לכיפת הברזל, ויש כבוד, היא לא תפתור את הבעיות האסטרטגיות של המדינה.
במקום אחר כתב פרופ' אורי בר יוסף שיש לשנות מן היסוד את תפיסת הביטחון של ישראל שנקבעה לפני שישה עשורים. בר יוסף יודע היטב על מה הוא מדבר. צה"ל לא התאים את עצמו למציאות החדשה של מלחמות בעצימות נמוכה קרי מלחמות נגד "מדינת" טרור או ארגונים טרוריסטיים. עקרון יסוד בתפיסת הביטחון של ישראל היה שישראל מעבירה מידית את המלחמה אל שטח האויב, כלומר העורף ממשיך לתפקד, פחות או יותר, בצורה סבירה. עקרון זה הפך להיות לאות מתה בתורת הביטחון של ישראל. אלפי טילים פרימיטיביים שתקו מדינה שלמה, כמעט והוציאו אותה מכלל איזון. זו התוצאה כאשר מקדשים את ההגנה לחזות הכל.
הפיכת מערכת כיפת ברזל ל"מלכת המלחמה" זו טעות יסודית שאין למעלה ממנה. ודאי שיש להגן על האזרחים מפני טילים. השאלה המרכזית היא, האם הרבה כיפות ברזל באמת יגנו על האזרחים? אין כלל ודאות. הסיבה לכך היא שדינם של חידושים טכנולוגיים שבשלבים כאלה ואחרים אינם רלוונטיים עוד משום שהאויב מצא דרך טכנולוגית לעקוף את המגבלות הנובעות ממכונה זו או אחרת. אין ספק שכל חידוש טכנולוגי מסייע לצבא לבצע את משימותיו ביתר יעילות. הבעיה היא שכיפת ברזל אינה מסוגלת להבטיח שקט. שאלו את תושבי עוטף עזה המסרבים לחזור לבתיהם משום שיישוביהם אינם מוגנים מפני פצמ"רים כי אין מערכת טכנולוגית דוגמת כיפת ברזל שתיירט אותם.
נכון שהעורף הישראלי מגלה חוסן ראוי לשמו. עם זאת, אסור למנהיגי ישראל לשכוח ששהייה מאוד ארוכה תחת איום הטילים עלולה לערער את החוסן במידה ואין רואים אור בקצה המנהרה. השוואה עם מדינות אחרות בהן האוכלוסייה האזרחית הייתה צריכה לשהות חודשים רבים או שנים במקלטים או מקומות מסתור, אינה לעניין.
כמו-כן, הימשכות המלחמה וירי הטילים עלולים להביא לניתוקה של ישראל משאר העולם. נא לזכור מה גדול היה הנזק של טיל שנורה לכיוון שדה התעופה ונפל בשטח פתוח ביהוד: חברות התעופה הזרות כמעט הפסיכו לחלוטין את הטיסות לכאן. מעבר לנזק הכלכלי, ישנו נזק תדמיתי המסוגל לגרום נזקים הרבה יותר גדולים. מי שמתעלם מכך עושה שקר בנפשו. גם לגבי סוגיה זו משהו השתבש בתפיסת הביטחון של ישראל והחוסן הלאומי.
הציבור הישראלי ברובו המכריע תומך בצה"ל ובראש הממשלה. עם זאת, יש לזכור היטב שמצב הרוח הציבורי יכול להשתנות במהירות רבה מאוד. מבלי להיכנס לשיקולים של הצבא והממשלה מדוע קראו לחזרת התושבים בעוטף עזה לשגרה תוך כדי המו"מ בקהיר, עובדה היא שפצמ"רים נפלו בתוך הישובים הקרובים לגבול ובנס נמנע אסון.
הידיעה שחלק מתושבי נחל עוז החליט על "מרד" נגד הממשלה והצבא על-ידי כך שלא יחזרו לבתיהם, מדאיגה מאוד. ברור לכל שהכוונות היו טובות אך חיי האזרחים חשובים מכל, כולל חזרה לשגרה מידית. היה מקום לא להיחפז, לא לדבר על כלניות ופרחים אחרים כל זמן שאין סגירה של עסקה בקהיר. עובדה היא שבשעת כתיבת שורות אלה, למרות שיחות קהיר ולמרות שמועות על פיצוץ השיחות או על התקדמות, נורים טילים על יישובי ישראל. יש לקוות שטעויות מסוג זה לא יישנו ושאף אזרח ישראלי לא ייפגע. מוטב זהירות מרבית מאשר מהירות שהיא מן השטן.
