בשעה שישראל מתווכחת עם עצמה במטרה למצוא את התשובה לשאלה האם ניצחנו במלחמה מול החמאס העזתי, או אולי רק הצלחנו, בקושי, להשיג תיקו - מהדהד ברחבי המזרח התיכון קול צחוק גדול. זה הצחוק האיסלאמי המלגלג על חוסר ההבנה הבסיסי של ישראל לגבי האידיאולוגיה ההתקפית שעל פיה פועל החמאס. שהרי מנקודת הראות של לוחמי הסהר האסלמיים צריך להיות ברור לכול, כי התשובה שעליה תחליט ישראל בהקשר לתוצאת מלחמת הטילים והמנהרות - חסרת כל משמעות. החמאס משוכנע שלוחמיו הם המנצחים. עובדה. מאז הפר החמאס את הפסקת האש המשיכו רקטות ופצמ"רים להתפוצץ בחוצות ערי ישראל השוכנות בפריפריה של הרצועה ופתרון מעשי למתקפה, פרט להפסקות אש קצרות-מועד, אינו נראה באופק.
תהיה אשר תהיה התוצאה הסופית של מלחמת "צוק איתן", הבעיה האמתית הנובעת מן המאבק הסוער בין שני המחנות ההולמים זה זה בעוצמה רבה, איננה מי גבר על מי אלא העובדה המעציבה הבאה:
ישראל איבדה את כוח ההרתעה שלה וכנופיות הטרור איבדו את הפחד מפניה ולמדו שיטות חדשות להילחם בה. מן הסיבה הזו, כנראה, קובעות ההערכות במערכת הביטחון הישראלית, כי המדינות העוינות לנו, יחד עם ארגוני הטרור למיניהם, כולל חיזבאללה, ימשיכו להתחמש בשנים הבאות ויגדילו באופן משמעותי את ארסנל הרקטות והטילים - אמצעי הלחימה שקרוב לוודאי יהיה הנשק העיקרי, בכל מלחמה עתידית.
על-פי המידע המודיעיני שבידי ישראל מורכב ארסנל הנשק שעומד לרשות חיזבאללה, על כ-60 אלף רקטות, שרובן מסוגלות להגיע למבואות הדרומיים של חיפה, וחלקן - אלפים בודדים - יכול להגיע לתל אביב ולירושלים. עוד כמה עשרות עד מאות רקטות יכולות להגיע גם עד באר שבע. בנוסף לכך חשוב לדעת כי עשרות מהכלים הרקטיים האלה הם טילים המצוידים במערכת הנחיה שיכולה לנווט במדויק את הטיל למטרה נקודתית שנקבעת מראש.
במקרה של מלחמת טילים חדשה שתפרוץ מהצפון החיזבלאי סביר מאוד להניח שהאינטרס של חמאס יהיה להצטרף ל"חגיגה". הערכות המודיעין הישראליות מדברות על כך שבידי החמאס עדיין נותרו כ-3000 רקטות שרובן יעיל לטווחים קצרים ובינוניים. במקרה כזה קיימת אפשרות סבירה ביותר שהג'יהאד האיסלאמי - הנחשב ל"שגריר" של אירן בעזה וכוחו הצבאי דומה לזה של החמאס - יצטרף גם הוא לירי הרקטי ויגדיל מאוד את היקף חזית הלחימה.
ראש אמ"ן לשעבר, אלוף (מיל') עמוס ידלין הסביר בראיון שנערך עמו לא מכבר את משמעות ההבדל בין רקטות לטילים. אמר ידלין: "הרקטות הן כלי טרור עם יכולת השפעה פסיכולוגית בעיקר ולנו יש יכולת להתגונן מפניהן. לגבי הטילים המונחים, ההערכה היא כי לא כולם ישוגרו. החלק שישוגר ייורט בוודאי על-ידי מערכות ה"חץ" או "כיפת ברזל". עם זאת הזהיר ידלין: "שום מערכת הגנה לא יכולה להבטיח חיים נורמליים כשמשגרים טילים לעברך, אבל הן יחסכו חיי אדם בכמויות". בהקשר זה ראוי להציג את עמדתם של מומחים ישראלים לנושא הרקטי השופכים אור על עובדה נוספת שיש להתחשב בה. אף שהרקטות אינן מדויקות במיוחד, אם הן ישוגרו בכמויות גדולות אל מרכזי אוכלוסייה גדולים כמו תל אביב או חיפה, או אל מטרות אסטרטגיות כמו נמל חיפה, תחנות הכוח בחיפה או חדרה וגם בתי הזיקוק, הסיכוי לפגיעה יגדל ויחד עמו ימריא היקף הנזקים.
על-פי המידע הגלוי נראה כי מלחמת הטילים הבאה בתור כבר ניצבת בפתח. המלחמה הזו - ששמה במעוזי החיזבאללה בלבנון יהיה כנראה "ניצחון האל", כמשמעות שמו של נסראללה - עלולה לפרוץ ממחנות הטרור של נסראללה בשילוב כוחות עם הטרוריסטים החונים בשערי עזה בהמתנה למערכה הבאה.
נכון שכיום אי-אפשר לדעת בוודאות מתי תפרוץ המלחמה הבאה ומה יהיה אגד הכוחות האנטי ישראלי שיחבור תחת כנפיה. אבל יש המאמינים כי המספר הגדול של המחבלים חברי ארגוני הטרור השונים, יחד עם אמצעי הלחימה המשוכללים והרבים, מתאימים לתרחיש האגדתי של "מלחמת גוג ומגוג". מסורות שמקורן בתנ"ך יודעות לספר, כי במלחמה זו, צפויה להתממש חבירה של אומות רבות, בראשות גוג מלך מגוג, שתנהל "מלחמה קשה ומסוכנת מאוד" נגד ישראל. למרבה השמחה, כך מספרות האגדות, בסיוע תושייתו ועוצמתו של האל שבשמים יוכנעו גוג וצבאו. ולאחר המלחמה הזו, כך מבטיחה האגדה למי שרוצה להאמין, לא יגלה עוד עם ישראל ממולדתו.
יתממש או לא יתממש התרחיש האגדתי הזה, את זאת אין לדעת. אבל תרחיש אחר, אפשרי בהחלט ויוכל להתפתח אם מתקפה רב-זרועית ורחבת היקף מן הסוג המשולב הזה עלולה להוות איום קיומי על ישראל.
נושא האיום הקיומי מעסיק את מדינת ישראל מאז הקמתה כאשר ראש הממשלה הראשון
דוד בן-גוריון הבהיר מתי תוכל להתממש האופציה הגרעינית של ישראל ולהפוך להיות כיפת המגן מפני הסכנה. אבל אליה וקוץ בה. בימי ראשית המדינה ההם היה ברור מה מיתווה הסכנות - מול צבאות גדולים או שילובם. כיום מפת הסיכונים אחרת לחלוטין - ארגוני טרור ולא צבאות סדירים. נוכח מצב חדש זה נשאלת השאלה שעדיין לא זכתה למענה - האם גיבשה ישראל תוכנית מגירה נאותה להתגוננות מערכתית, מי קובע מהו איום קיומי בהקשר הטרוריסטי, ומי מקבל את ההחלטה להפעיל אופציות הגנתיות יצירתיות, שיציבו על מפת המערכה פתרון הולם לאיומים המתפתחים.
יכול מאוד להיות כי האופציות הישראליות כוללות חיסול מפתיע של מנהיגי הטרור כמו
חאלד משעל הנחבא במחילות המסתור של מלונות הפאר בקטר, או אולי המענה חייב לבוא בתקיפת מוקדי הכוח המממנים את הטרור העזתי כמו האמיר תמים בן חמד השני העומד בראש המונרכיה הקטרית. מענה התקפי אפשרי אחר, אם אומנם יהיה נסראללה מרכיב חשוב במלחמה הבאה, הוא תקיפה אווירית או ימית מאסיבית של דמשק או ביירות או שתיהן יחד.
ברור כי אופציות פעולה לא חסרות וסביר להניח כי מנהיגי ישראל מקדישים זמן ומחשבה לבחינתן ולקביעת סדרי העדיפות לשימוש בהן. במסגרת הזו חשוב להבין כי עם מצב אחד אסור לישראל להסכים - ישיבה באפס מעשה. את זאת כבר הייתה ישראל חייבת ללמוד כיוון שבתקופה שבה הרעיד ראש הממשלה
בנימין נתניהו את אמות הספים של העולם במטרה לחסל את האיום הגרעיני האירני, התחמשו החמאס וחיזבאללה עד לאוזניים ברקטות שאילולא "כיפת ברזל" היו הופכות לנשק של השמדה המונית.
