מחרשה וחרב בתולדות הישוב העברי ההתיישבות העובדת, הייתה יותר מאשר סכום הקיבוצים, הקבוצות, והמושבים שהתאגדו במסגרת מוסדות שונים של ההתיישבות הציונית בארץ ישראל. ההתיישבות העובדת סימלה את הקשר של היהודי החדש, זה המתנער מכבלי הגלות, עם אדמת המולדת. כך היו אדמה ודם, קשורים זה לזה מראשית השיבה לארץ ישראל, והמאבק בין הערבים ליהודים עומד במרכזו של האתוס הציוני, מקדמת דנא של תביעתנו לריבונות מחודשת על ארץ אבותינו.
ההתיישבות העובדת ליכדה את כל התנועות הציוניות בארץ ישראל, מקיבוצים סוציאליסטים של השומר הצעיר באידיאולוגיה של "לציונות לסוציאליזם ולאחוות-עמים", לאמונת השם של הקיבוצים הדתיים של הפועל המזרחי, וממושבים וקיבוצים, בעלי אוריינטציה סוציאליסטית של מפא"י ואחדות העבודה, למושבים בעלי אוריינטציה ליברלית של "העובד-הציוני".
את כולם ליכדה הסולידאריות, העזרה ההדדית, השיתוף החברתי, והאידיאולוגיה הציונית על גווניה החברתיים השונים.
ההיצמדות לאדמה, והמלחמה עליה יצרו קשר בל יינתק בין החורש את האדמה, לזה המחזיק בחרב המגן, והלוחם נגד הצר והמתנכל. חריש, זריעה וקציר עד התלם האחרון של הגבול - עמדו במרכזה של העשייה הציונית והאתוס הציוני. את האדמה הרוו דם הנופלים, ודמעותיהם של ממשיכי דרכם בהחייאת הארץ הנטושה והשוממה, הזו, מידי כובשיה ומחריביה.
ההתיישבות העובדת בהקמת המדינה אין ספק, שללא ההתיישבות העובדת שהוקמה על גבולות הארץ, קיימה אותם והגנה עליהם, מדינת ישראל לא הייתה קמה, ויישובי הארץ - ממטולה ותל חי, ועד נגבה ונירים, רוחמה ורביבים - הפכו יחד עם חטיבות צה"ל, למכפיל כוח שאפשר להכות שבעה צבאות ערביים ולבסס את מדינת ישראל במלחמת העצמאות.
בל נשלה את עצמנו, גם במלחמת העצמאות, קדושת חיי הילדים, הדך והזקן, עמדה לנגד מנהיגי המלחמה, שהורו לפנות אוכלוסייה זו משטחי הלחימה. קשה הייתה המלחמה, ולא תמיד ניתן היה לפנות את הילדים, נשים וזקנים, כפי שקרה ברובע היהודי העתיק של ירושלים, ולהגנת חייהם וחיי האומה כולה, לחמו גיבורי הרובע היהודי מלחמה עיקשת ורבת קורבנות, כאשר מאות חסרי המגן מצטופפים במרתפי בתי הכנסת, והבריטים, לפני נסיגתם, ואחריהם הליגיון הערבי, מסרבים לאפשר את פינויים לעיר החדשה.
במרבית יישובי הנגב הנצור ב-1948, פונו ילדים ואוכלוסייה לא לוחמת, בעוד נשים וגברים לחמו יחד, נגד הפולש המצרי, כתף אל כתף עם לוחמי גבעתי, יפתח וחטיבת הנגב בקרבות המרים. כך היה בקרב ניצנים, הזכור מגבורתה של האם, מירה בן ארי, אלחוטנית היישוב, שפינתה את בנה הקטן ובעלה, ונותרה להלחם בקיבוץ, עד שאזלה התחמושת, והתושבים ביקשו בלית ברירה, להיכנע לצבא המצרי. המפקד המצרי אליו נגשה מירה עם מפקד היישוב ובידיהם דגל לבן, הרג את המפקד בניגוד לחוקי המלחמה, ומירה ירתה באקדחה, והרגה את הקצין הערבי, ונורתה למוות בידי חייליו.
בקרב על נירים באמצע מאי 1948, לחמו חברי הקיבוץ בגבורה עילאית, נשים וגברים כאחד, הרגו 35 מחיילי הצבא המצרי התוקף, שנעזר בטנקים, ובלמו את הכוח האדיר שתקפם, כשהם מתחפרים מתחת לאדמה, וזאת, כאשר כל בתי היישוב הרוסים מאש ארטילריה כבדה, ורק שלט אחד נותר על קיר חרב של חדר האוכל: "לא הטנק ינצח כי אם האדם". נירים המחופרת באדמה, המשיכה להלחם, עוד חצי שנה, כשהיא חיה בבונקרים מתחת לאדמה, והודפת עוד מספר התקפות שריון ורגלים מצריות עד לגרוש הצבא המצרי הפולש, בפברואר 1949.
על חורבות נירים קם ב-1950 קיבוץ ניר יצחק ונירים עברה לשטח אחר בקרבת מקום. מי שיקרא את תולדות יישובי עוטף עזה מאז ועד היום, יבין את הסבל שחוו התושבים ב-66 שנות המדינה, ואת גודל הקורבן שהקריבו למען הקהילות בהן הם חיים, ולמען כולנו במדינה המשותפת לנו.
מה השתנה בנו? מלחמת צוק איתן היא לדעת מחבר המאמר, המשך ישיר, ואף שווה ערך גורלי למלחמת העצמאות בתולדותיה מדינת ישראל. באבחה חדה גילינו באחת, את השבריריות של קיומנו כעם, לנוכח איומי הטרור בגבולותינו. בפעם הראשונה בתולדות המדינה, הצליח הטרור הערבי להפיל עלינו אימת מוות, למראה המרצחים המאומנים, היוצאים ממנהרות חשוכות, לרצח המוני של ילדים נשים וטף, כדי לחטוף ולהעביר בני ערובה למחשכי הקטקומבות הנוראות שנחפרו מתחת לרצועת עזה.
יש המבקרים את האימהות ותושבי הישובים של עוטף עזה, שבריש גליי מצהירים "שאם לא יהיה ביטחון מפני מחבלי המנהרות לא ישובו לבתיהם". אל לנו להלין עליהם, אף כי כואב לראות כיצד קורס האתוס של מי שהם ואבותיהם, עמדו במבחנים הקשים ביותר, במהלך שנות עצמאותנו בארץ הזו. יש לחזקם ברוח הסולידאריות העממית, היהודית, הישראלית והציונית, שמלכדת אותנו במלחמה הזו.
יש האומרים, "איום הטרור איננו איום על מדינת ישראל". הם טועים. מנהרות חפורות, יחד עם אלפי טילים מונחים, רקטות ונשק ארטילרי ומטוסים, הם בבסיס האיום הקיומי אותו מציבות מול מדינת ישראל, אירן, קטר, לבנון, סוריה, חמאס וחיזבאללה, בתמיכת טורקיה.
איש לא יכול להבטיח לנו, שבמהלומת פתע של קואליציית-רצח-העם הזו המכוונת אלינו, לא יצטרפו, גם אלה, שהם לכאורה "בברית שלנו" עם מדינות המפרץ ומצרים. התקפת פתע שכזו, עלולה להשמיד את מערכות ההגנה שלנו, שדות תעופה, דימונה, מחסני חרום, תחנות כוח, תחנות הולכת מים, בארות גז ימיות, שכונות מגורים ובתי ספר, בעוד טרור המנהרות מטיל עלינו מכת מחץ של הלם ואימה Shock and Hoe ובריחה המונית של תושבים ממקום מושבם. יש לצפות שהתקפת פתע שכזו, תגרום למדינת ישראל הרס והרג, דוגמת מה שראינו בערי אירופה, במלחמת העולם השנייה, אם לא גרוע מכך.
סיכום אימת האימהות של כפר עזה, נחל עוז, עין השלושה, בארי, כיסופים, נירים, וכל יישובי עזה, חייבת להיות אימת כולנו, אבל אימה זו אסור לה שתסיט אותנו מהמטרה - שאסור להיכנע לטרור ויש להכריעו בכל מחיר. יש לחזור ולהישען על האתוס הציוני הישן, של מחרשה וחרב, עד התלם האחרון של גבולותינו. אפשר להבטיח לאימהות יישובי עזה, שאת עכברושי הרצח הערביים של החמאס אפשר להדביר בכוח הנשק, כמו בכוח האימה שתיפול עליהם אם יעזו לחצות את גבולנו. את רוחה של מירה בן ארי לא ניתן לשבור, ומורך לב נותיר לאויבנו, שידעו, כי אם יעזו לחפור במנהרות את גבולנו - מוות וחורבן יהיו מנת חלקה של רצועת עזה, כל רצועת עזה, ובלא אזהרה.
