בהמשך למאמרי הקודם בדבר האתוס הציוני, אציין כי לא נוחה דעתי מהדרך בה נוהגים האנשים היקרים של יישובי עוטף עזה, ולא נכונה, להשקפתי, דרך מחאתם בימים אלה, לארגן קמפיין והפגנות בהן, הם מכריזים בנימת איום:
"שלא יחזרו לבתיהם, כל עוד לא יקבלו מהמדינה ערובות לביטחון טוטאלי, שלא יהיו יותר מנהרות, פצמ"רים ורקטות", ואלו הן סיבותיי:
סיבה ראשונה, היא רצוני לכבד את זכר קורבנם האולטימטיבי של בנינו הנופלים במלחמה החזקה למען כולנו, ובמיוחד למען תושבי מערב הנגב, היושבים על גבול רצועת עזה.
סיבה שנייה, לא לתת לחמאס ניצחון תודעתי, בכך שרבבות ישראלים הוברחו מבתיהם על-ידי התקפות מוצלחות של "ההתנגדות המזוינת של העם הפלשתיני".
סיבה שלישית, הנוטשים יוצרים, בהפגנה הגדולה שהם מתכננים בקרוב, מצב דומה מאוד לזה ששיחק לידי אויבנו בעבר, דוגמת הלחץ שהפעילו על המדינה "ארבע אימהות" בלבנון, ומארגני הקמפיין לשחרורו של
גלעד שליט, עם כל המשתמע מכך.
סיבה רביעית, עם כל הביקורת על ממשלת ישראל על כך שלא הכריעה את החמאס בקרב, מיותר לדעתי, ואף לא ראוי, להתפרץ לדלת פתוחה של המדינה, שכבר היום מפעילה כפי שראינו, כל מאמץ לגלות מנהרות, וגם למגן בתים בעוטף עזה, שאין בהם חדרי ביטחון וממ"דים, וגם מציבה כוחות גדולים מאוד סביב יישובי העוטף, כדי להגן על האזרחים נגד מחבלי המנהרות.
סיבה חמישית, היא עצם הנטישה של 100 אלף תושבי האזור (לדברי תיק דבקה) היוצרת ממילא, בעיה חמורה למדינה, ולחץ נוסף לא יועיל למאמץ המלחמתי אלא רק יזיק לו.
ולסיכום: אז מי שרוצה לצאת מביתו וללכת למקום מוגן יותר, זה בסדר גמור, וזו החלטה הנובעת ממחויבות הנוטש כלפי ילדיו ומשפחתו, מצד אחד, אך מצד שני, גם מחייבת אותו לחשבון נפש מצפוני, וערכי שעליו לבחון עם עצמו ונפשו, ולאיש אין רשות לשפוט אותו על כך.
אני אישית, הייתי נשאר בביתי, כדברי המשורר
אהוד מנור בשירו:
אין לי ארץ אחרת / גם אם אדמתי בוערת / רק מילה בעברית חודרת / אל עורקיי, אל נשמתי / בגוף כואב, בלב רעב / כאן הוא ביתי. 