עוז ותעוזה, ללא חופזה

מאבק-הדמים הנוכחי מול רצועת-עזה עומד בפני עצמו, אך איננו מנותק מהסכסוך הכולל מול הפלשתינים, ומחלקו הנוגע לאזורי יהודה והשומרון; שם אף נמצאים שורשי מבצע "צוק איתן" והירי העוין שקדם לו, ואל הרשות הפלשתינית היושבת ביו"ש נשואות עיניהם של מחפשי-הפתרונות, רובם-ככולם. יהא אשר יהא חלקה של אותה רשות בהסדרים לגבי הרצועה - המצב הקיים וכל הסדר עתידי בהקשרה מקרינים ויקרינו גם על הצפוי לגבי אזורי-יו"ש. סיכונים וניסיונות-פיגוע, שהומחשה חומרתם במערכה הנוכחית, ולקחים מתחייבים בעקבותיהם - חייבים יהיו לעמוד לנגד עיני הכל, גם בהתייחס לשטחי "הגדה המערבית", עם צעדי-אבטחה למניעת-סיכונים, כבר בשלבי-הסדר ראשוניים. סכסוך מורכב, מיוחד ורב-שנים כסכסוך הקיים מול הפלשתינים, מחייב פתרון תואם, שאיננו שיגרתי; פתרון כזה מצריך, מטבע הדברים, גם חשיבה, תכנון ומימוש במסלולים ייחודיים. ניסיונות העבר (לרבות מערכת-הסכמים שכשלה משנות ה-90 המוכרות) מוכיחים, כי הסדרי-שלום חייבים להתגבש ולהתממש על בסיס יציב, ככל הניתן, ובהדרגה מתואמת של צעדים הדדיים. המסקנה המעשית המתחייבת, כפועל יוצא מכל אלה: יש להקדים שיתופי-פעולה יוצרי-אמון לכל הסכם כתוב וחתום של הסדרי-קבע, גם אם תינקט הדרך המדורגת והרב-שלבית של סידרת הסדרי-ביניים, לקראת גיבושם להסדר יציב כולל. על כך הועלו דברים ע"י כותב שורות אלה, עוד לפני כשנתיים, באתר זה, במאמר נושא השם "אשנב לשלום ב'קיר הברזל'": עקב הנסיבות המיוחדות של הסכסוך והצדדים המעורבים, מוצע להפוך את סדר-הדברים הרגיל, בו מקדים הסכם כתוב וחתום את מימושו, טרם שנוצר הבסיס הדרוש של אמון ושל שיתוף-אינטרסים קיים, החיוניים ליציבותו של הסכם כזה ולהבטחת כיבודו ההדדי. קריסת "הסדרי אוסלו" בשנות ה-90 מדברת גם כיום כנגד פתרון "שיגרתי"; אירועי התקופה האחרונה, שעדיין לא נסתיימו – מאפשרים ראייה מחודדת נוספת של הדברים המוצעים במאמר, ואולי אף תוספת ראיה למשקלם. עוד צויין במאמר הנזכר, כי גם "קיר הברזל" של עוצמה ישראלית מופגנת ומומחשת, כדרישתו של זאב ז'בוטינסקי ז"ל מ-1923, איננו אלא צעד-ביניים לבלימת גורמים קיצוניים אצל אויבינו, ולעידוד מצדדים בפיוס; כך גם מטרת השילוב של כוח-העוז והתקווה-לשלום: מול איומי גורמים עוינים באזורנו - על ישראל לגלות עוצמה הולמת ("הולמת" תרתי-משמע) בנחישות מתמדת; ברם, גם כדי לעמוד לאורך הזמן הנדרש במאמצים האישיים, החברתיים והמדיניים הכרוכים בכך, יש ללוות את העוז והעוצמה עם התקווה והסיכוי לשלום, ובנסיבותיו הסבוכות של הסכסוך הנמשך - אף בשילוב תעוזה מחשבתית, תכנונית וביצועית לשם השגת כל הנדרש. הדבר יועיל לעמידה בנטל ולהשגת תוצאות רצויות - גם מבחינת התדמית והיחסים מול גורמי-החוץ הרבים, על-רקע לחצים קיימים וצפויים מצדם. בהקשר זה: גישה קיצונית-מחמירה, לפיה בסכסוך הקיים "לנצח תאכל חרב" - לא רק שאיננה מתאימה לרוב הציבור בישראל, אלא שהיא בגדר "נבואה שחורה" שאיננה מחויבת המציאות. עם זאת, כל התקדמות בצעדי-שלום מצד ישראל, צריכה להיות הדרגתית וניתנת-לחזרה, ומעל לכל - מותנית בשינוי חיובי מוכח "בשטח", להצדקתה ולהמחשת יציבותה.

ארגון כחמאס, המפעיל כלפי בני-עמו טרור ישיר וטרור עקיף, ואשר עיקר כוחו באלפי חמושים המסתתרים בעומק הרצועה בעולם-תחתון משלהם – מוטב כי "יועמד במקומו" ע"י אותם חלקים של אוכלוסיית-הרצועה עצמם, אשר יעדיפו לקיים ולשמר אפשרויות של שיפור נרחב במחייתם וברווחתם, כפי שיוסדרו למענם ע"י גורמי-חוץ בפיקוח מתאים, להבטחת אופיים ההומניטרי. זאת יש לנסות, טרם החלטה על פעילות צבאית מעמיקה יותר מזו שננקטה עד כה במבצע הנוכחי. אין להתעלם מקיומם של מרכיבים עממיים ודתיים אצל החמאס, המוגדרת עדיין כ"תנועה", שיש בכוחה לענות, במידה זו או אחרת, על צרכים קיימים שמחוץ לתחום החומרי גרידא אצל תושבי-הרצועה. כל עוד צרכים אלה אינם מסופקים או מופחתים בדרך אחרת – הרי גם אם תיעקר תשתית החמאס, במחיר הדמים היקר שתעלה פעולה כזו, לא תימנע צמיחתו של ארגון דומה אחר. מאידך-גיסא, שחרור חלקי, מדורג ומפוקח של הלחץ, בו נתונים תושבי-הרצועה במצבם הנמשך, עשוי להיות בגדר ניסיון מועיל, עם סיכויים טובים יותר לעתיד, גם מבחינתה של ישראל. בכל מקרה, על ישראל לשמור על מידת שליטה ראויה ומתבקשת בכל פעילות של סיוע חיצוני לתושבי רצועת-עזה, שיש לה ביטוי בשטח הרצועה. כל גורם זר או אזורי, הרוצה בטובתם של אזרחי-הרצועה ובהמשך שיקומם, חייב – בהכרח, ועל סמך שורה של הוכחות קיימות - להשלים עם פתרון "משולב" זה, אשר ייתכן כי יהפוך לזמני, בעקבות שינוי מדורג של המציאות בשטח ויצירת אמון הדדי. בידי ישראל לשמר בקרה מידתית על הרצועה, מבלי לשהות בעומקיה, במטרה כפולה ובצידוק כפול - למען ביטחון תושביה ולמען... תושבי-הרצועה. לפיכך ניתן להציע, בין היתר: 1. הסדרת מסוף נפרד ומיוחד בנמל-אשדוד (או באתר דרומי שיוקם) לקליטה ולבדיקה של מטעני-סיוע מחו"ל, אשר יובלו מהמסוף אל תוך הרצועה בהובלה יבשתית, תוך בקרה ישראלית שוטפת ומתמדת, דרך מעברי-הגבול הקיימים. בבוא העת, עם התקדמות שיתופי-הפעולה בשטח – ייבחנו במשותף סידורים לביצוע יצוא של תוצרת מן הרצועה לאזורי יו"ש ולארצות-חו"ל. תנועת נוסעים מהרצועה, ככל שתתאפשר ותוסכם בעתיד – תתבצע בנסיעה יבשתית מבוקרת אל כלי-שיט העוגן בנמל ישראלי, ומשם לנמל-חו"ל קרוב ואל שדה-תעופה של מדינת-העגינה. הסדרים כאמור ימלאו את חלקו הבסיסי של הצורך, הנטען מצד תושבי-הרצועה כלפי מיגבלות-הסגר הקיימות לגביהם - ביבשה, בים ובאויר – מבלי ליצור סיכונים בלתי-נסבלים של הברחות אמצעי-לחימה אל תוך הרצועה, בדרכי-גישה בשליטתם. אומנם בידי המצרים ליצור לתושבי-עזה אפשרויות דומות, אך אם לא יעשו כן - יהיה במוצע לעיל כדי לנטרל טענת "סגר חונק" על אוכלוסיית הרצועה. 2. הקמת שטחי-חיץ חקלאיים ברצועת-עזה, בכל מקום אפשרי, בסיוע טכנולוגי ואגרונומי מצד ישראל; זאת - בשילוב ארגוני-סיוע מהימנים ומיומנים שיאושרו לצורך זה, מפעם לפעם, באישורים זמניים הניתנים לביטול (וכמובן לאי-חידוש) ע"י ישראל, עקב כל הפרה של המחויבות למקצועיות ולאוביקטיביות. בהקשר זה (ואף מעבר לו): ניצול אפשרי של ערוץ נחל-הבשור, החוצה את רצועת-עזה לרוחבה (בסמוך לאמצעה, ועד לים-התיכון), לכל צורך אסטרטגי, והסתייעות בכמויות-המים הרבות שהוא מנקז בכל עונת-משקעים – לאגירה ולחקלאות (עם השלמת צעדי-השיקום של יובלי-הנחל בישראל). 3. ככל שיתאפשר הדבר על-פי מצב-הדברים שיתברר, יהיה מקום גם לפיתוח מקומות-תעסוקה ומפעלי-ייצור אזרחיים מועילים, בענפי מלאכה ותעשיה קלה, מבלי לשלול ענפי-שלום יצרניים נוספים. כך גם לגבי מוסדות-השכלה ברמה אקדמאית, אף בשילוב מוסדות-מחקר.

לאחר הפסקת-האש בתום "מלחמת יום-הכיפורים" נותרו כוחותינו מגויסים בגבולות מרוחקים, בהיקף רב-אוגדתי, וזאת במשך תקופה ארוכה, עד להפרדת-הכוחות שעל-פי הסכמים בינלאומיים שהושגו. מתבקש כעת, ואף מתחייב, כי כוחות מתאימים, בהיקף כולל צנוע בהרבה, יוצבו בפריסה מתאימה סביב רצועת-עזה, ובמשימה חיונית כפולה: כאבטחה צמודה לכל יישוב ויישוב הסמוך לגבול, ובד-בבד - ככוח-כוננות לכל צורך של חידוש פעילות צבאית מיידית, ככל שיידרש לגבי שטח-הרצועה. בהקשר זה: הן במישור הפנימי של יחסי המדינה והחברה כלפי אזרחיה-תושביה, והן במישור התדמיתי כלפי אויבינו – יש לעשות את כל הניתן, למען תושבי-הקבע ביישובי "עוטף עזה", במיוחד עקב אירועי התקופה הנוכחית. בנסיבות המדאיגות, אשר נתבררו בהקשר לסיכונים שמעבר לגבול, ועקב איומים נמשכים - בכוח (כאיומי-מינהרות) ובפועל (כירי מרגמות) - יש לראות את קשייהם ואת תחושותיהם של תושבי האזור לא רק מצדם הסובייקטיבי, אלא גם כחלק מתמונת המצב האוביקטיבית, אשר כל מערכת מוסמכת ואחראית חייבת "לאמץ" כבסיס לפעולותיה וכצורך וחובה במישור הלאומי; הציבור במיגזר הרחב ימשיך, כמצופה, לסייע ולתמוך בהם במישור החברתי, כמערך סולידרי פעיל של "חובק עוטף-עזה". בצד התארגנות-קבע חברתית-התנדבותית, לפחות בהיקפים מחוזיים, למען תושבי קוי-העימות החזיתיים סביב רצועת-עזה, מצופה כי מינוי מיוחד לכלל הנושא החשוב והכאוב – כגון עוזר-לשר-הביטחון או בעל תפקיד במשרד ראש-הממשלה - ייעשה במועד קרוב. חיזוקם של תושבי האזור מכל הבחינות, אף כדי פיצוי חלקי על קשיי העבר וההווה שלהם - הוא גם מעניינם של המדינה ושל החברה בישראל. כדי לחזק את תחושת הביטחון, את מידת-האמון ואת הביטחון-העצמי של תושבי "סובב-עזה", ראוי כי יוקם גוף משותף של גורמים ממשלתיים, צבאיים ומקומיים, לדיונים משותפים ולגיבוש צעדים מומלצים, בכל נושא העומד על הפרק.

ההתמודדות הצבאית והמדינית, הכרוכה במבצע צוק איתן, עשויה להועיל, מבחינות אחדות, גם במישור יחסינו מול הפלשתינים ביהודה ובשומרון; מכל מקום – יש להיזהר מפני הסכמות או הסדרים, אשר ייצרו תקדים מסוכן ואף פוגע במישור חשוב זה, העומד לפתחנו כבר כעת!. בכל הנוגע למשא-ומתן לגבי רצועת-עזה, על ישראל לפעול בחשיבה רחבת-טווח, השומרת על סיכויים ועל אינטרסים גם לגבי אזורי יו"ש. בד-בבד, יש לאתר הבדלים ואבחנות בין יו"ש לחבל-עזה, כדי למנוע החרפת יחסים מול נשואי-הכותרת עקב הצלחה ישראלית במו"מ הנוכחי, תוך ניסיון לקדם מודלים-של-הבנות מולם, לגבי יו"ש, על בסיס אבחנות כאמור.

כאמור כבר לעיל, עמידה איתנה ומוצקה של ישראל מול רצועת-עזה, מצריכה שילוב של נכונות-מותנית-לפיוס – גם כדי לסייע בעמידה מול לחצי גורמים זרים. הגנה יעילה בהקשר זה, צריכה לכלול גם "התקפת-נגד" הסברתית; על כך כבר הועלו דברים למכביר, לרבות מצד ידידי-ישראל ומצד אנשי-ציבור הגונים בחו"ל. מכיוון שטענות-נגד מצדנו, תוך השוואה לפעולות בעבר ובהווה של צבאות אחרים, אמורות להיות מופנות גם כלפי מדינות ידידותיות – ייתכן כי להסברת-הנגד, לפחות בחלקה, יש לגייס גורמים מתאימים שמחוץ לישראל. מכל מקום, לצל ההתקפות הקיימות והצפויות במישורים תקשורתיים ודיפלומטיים, נדרשת לישראל "כיפת ברזל" הסברתית, אף ברמה ובהיקף בינלאומיים, ולמצער – ארגון וניצול רחבים ויעילים עוד יותר של אמצעים, כישורים ויכולות, בחשיבה יצירתית ובביצועים תואמים. אם המערכת הממשלתית לא תשכיל לגייס בהקדם, בנושא זה, גורמים מקצועיים פרטיים, בעלי-יכולות, מישראל ומקרב אוהדיה בחו"ל – יש מקום להתארגנות עצמאית ולהתגייסות חברתית-וולונטרית של אותם גורמים, למען העם והמדינה.

אין להיחפז בצעדי פתרון, כל עוד לא הונחה "תשתית" נאותה, אשר תבטיח את יציבותו ועמידותו של כל צעד-פיוס ישראלי, שהוא גם מעניינם של אזרחי-הרצועה - מול סיכוני סיכול אנוכי ואכזר של גורמי-הטרור השונים שם. עם הצער הרב על הפגיעות ועל הנזקים אשר עדיין ביכולת הטרור העזתי לגרום בישראל, הרי בחינת המצב, היעדים האפשרויות בראייה רחבה ולטווח-ארוך, מצדיקה המשך ניהול צעדים צבאיים ומדיניים – בתבונה ובביטחון, תוך ניצול קשיי היריב הטרוריסטי ומצוקותיו, עם ניסיון להצר את צעדיו עוד יותר. אם יש מקום לזירוז, הריהו למציאת פתרונות בנושא מיגון מפני פצצות-מרגמה (ואולי גם למיגון-נייד) ובנושא איתור וניטרול מינהרות בעומק השטח, וכן לארגון פעולות מיוחדות של כוחות-משולבים מול יעדים מרכזיים, שעדיין נותרו, לכל מקרה של צורך ואפשרות. האיום היחיד שנותר לטרור העזתי, לנהל "התשה אזורית", הוא איום זמני, עם כל הצער מקיומו. מולו עומדים צבא איתן, שעדיין לא מיצה את יכולותיו ההתקפיות וההגנתיות, וחברה העשויה לעמוד כצוק גם מול מצוקות נמשכות.