האגודה לזכויות האזרח (הפלשתיני) פנתה ליועץ המשפטי בדרישה "להנחות את הממשלה ואת צה"ל כי בכל הפעולות לסיכול חטיפת חייל יש להימנע מסיכון חייו של החטוף". הפתיח לדיווח על דרישתה זו של האגודה, מעורר תמיהה. ממתי דואגת כל כך האגודה לחיילי צה"ל דווקא, עד כדי כך שתפנה בדרישה כזו ליועץ המשפטי של הממשלה?
אבל המשך הדיווח מפזר את כל סימני התהייה: שכן בהמשך נמסר כי האגודה לזכויות האזרח (הפלשתיני) דורשת מהיועץ המשפטי להנחות את הממשלה ואת צה"ל "לאסור על הפעלת הנוהל באזורים מאוכלסים. האגודה דורשת לחקור את השימוש בנוהל 'חניבעל' במהלך צוק איתן".
יצא המרצע מהשק. מה שבעיקר מדאיג את מנוחתה של האגודה הוא הפעלתו של 'נוהל חניבעל' באזורים מאוכלסים ברצועת עזה, ולכן היא גם דורשת לחקור את השימוש בנוהל הזה במהלך צוק איתן. למעשה, הדרישה הזו היא מיותרת. חוקרי האגודה - בדומה לחברי מועצת האו"ם לזכויות האדם - כבר יודעים מראש מהם ממצאי החקירה שטרם נערכה. כפי שהם מציינים במכתבם ליועץ המשפטי: "ירי מאסיבי ובלתי מובחן לאזור עירוני צפוף (...) מביא בהכרח לאבדות רבות בנפש".
על המכתב חתומים היועץ המשפטי של האגודה עו"ד דן יקיר, ועו"ד תמר פלדמן, מנהלת מחלקת זכויות אדם בשטחים הכבושים באגודה.
רגע סליחה, מה עושה מנהלת מחלקת זכויות אדם בשטחים הכבושים בעניינה של רצועת עזה? הרי ככל הידוע ישראל נסוגה בשנת 2005 מכל שטח הרצועה, הלא כן? אז ישנן כמובן שתי אפשרויות: או שהאגודה אינה מאמינה למה שמסרה התקשורת הציונית בקשר לפינוי גוש-קטיף ולפינוי הרצועה? או שראשי האגודה מעדיפים את גירסת החמאס ומקבלים את נאומי התעמולה שלו כי הרצועה בעצם נותרה שטח כבוש, כדברי אלוהים חיים?
אם לשפוט על-פי המכתב המדובר, האפשרות השנייה סבירה בהחלט. בשום מקום במכתב לא מוזכרת למשל, העובדה השולית, כי האירוע שבגינו הופעל בכלל 'נוהל חניבעל', נולד בעקבות הפרה בוטה של הפסקת האש. הפרה שאפילו הנשיא אובמה התנער מהאבל בו הוא שרוי על מצבו הטוב של נתניהו בסקרים, וציוני נלהב דוגמת מזכיר האו"ם באן קי מון, גינו בזמנו במלים חריפות.
אשר ל"אבידות הכבדות בנפש", ראוי לציין, כי המקור למספרי האבידות בתקיפת רפיח שבאה כחלק מ'נוהל חניבעל' בפרט, ובמבצע צוק איתן בכלל - הוא החמאס עצמו, שאיננו בדיוק מקור אמין ובלתי תלוי. נגרמו ללא ספק אבידות כבדות ברפיח כשצה"ל ניסה למנוע העברה אפשרית של גופת הקצין. השאלה היא רק על סמך מה אנחנו יודעים כמה.
רק ביום שני פירסם ידידי עמוס גלבוע באתר זה, פוסט בכותרת "מתחילה המלחמה על מספר האבדות בעזה". בפוסט הזה סיפר גלבוע כי מחקר טרי-טרי של "מרכז המידע למודיעין וטרור" גילה, כי המקור הבלעדי למספרי האבדות ברצועת עזה הוא רופא מביה"ח "שיפא", איש החמאס ד"ר אשרף קודרה... עובדה שאינה מונעת מכל אמצעי התקשורת הישראלית לקבל את נתוניו כתורה מסיני ללא שום ערעור.
הנוהל בו מדובר נושא את שמו של המצביא הקרתגני חניבעל, גאון צבאי מן הגדולים ביותר בהיסטוריה, שהעדיף להתאבד בשתיית רעל מאשר ליפול בשבי רומא אויבתו. מאז המיט על האימפריה הרומית הגאה את אחת מתבוסותיה הכבדות והמבישות ביותר, בקרב המופתי שניהל בקאנה (215 לפני הספירה) - הפך השם חניבעל לסיוט שבמשך השנים הפך גם שם נרדף לאיום או סכנה קרבה, עד ששמו הונצח בפתגם הידוע: "!HANNIBAL ANTE PORTAS" ("חניבעל בשער!").
אצלנו נולד 'נוהל חניבעל' בשנת 1986 בפיקוד צפון. הוא קבע כי במקרה של חטיפת חייל יש לפעול בכל דרך אפשרית למניעת החטיפה, לרבות ירי לעבר החוטפים. למרות העובדה שצה"ל פיזר במשך השנים ערפל סביב תוכנו המדויק של הנוהל, הוא עורר פולמוס לא קטן בעיקר ביחס למוסריותו.
עם זאת, הרמטכ"ל
בני גנץ הודיע עוד בשנת 2011 כי הנוהל אינו מתיר ירי המסוגל להרוג את החייל החטוף. ואילו פרופ' אסא כשר, מחבר הקוד האתי של צה"ל, ציטט מתוך הנוהל: "ערך חיי החייל עולה על ערך סיכול החטיפה".
כל הדברים הללו לא מנעו מהבטאון הפלשתיני בשפה העברית, הארץ, לנהל מאז שהופעל 'נוהל חניבעל' (ב-1 באוגוסט, בעקבות נפילתם בקרב של שלושת לוחמי פלס"ר גבעתי), קמפיין אופייני ואגרסיבי נגד הפעלת הנוהל, שאליו התגייסו מיטב לוחמי החזית להצלת החמאס.
סקירה קצרה של כותרות ותוכן הפירסומים בהארץ מגלה מהר מאוד, שהסיבה ש'חניבעל' מטריד ומדאיג כל כך את הארץ זהה לגמרי לסיבות שהניעו את האגודה לזכויות האזרח (הפלשתיני) לפנות אל היועץ המשפטי בנושא.
ב-5 באוגוסט פירסם הארץ מאמר מערכת בנושא תחת הכותרת "מה קרה ברפיח?" לכאורה העיתון שואל מה קרה, למעשה הוא יודע את התשובות. הוא לא צריך להתאמץ. חמאס עזה סיפק לו את מספרי האבדות, ומיותר לציין שהעיתון לא טרח לציין כי התקרית הקטלנית אירעה כאשר החמאס הפר את הפסקת האש. לא נעים לפגוע בישות ידידותית.
למחרת (6 באוגוסט) הועבר שרביט הקמפיין נגד 'נוהל חניבעל' לפרשן לעניינים ערביים, צבי בראל. תחת הכותרת "סיוט ושמו נוהל חניבעל" פרש בראל את משנתו: "שבוי אחד הוא ניתוץ מלא של תמונת הנצחון של נרטיב ההצלחה המושלמת. שבוי הוא פשלה לאומית".
אז מה כן צריך לעשות לדעת בראל? גם כאן התשובה צפויה למי שמכיר את עמדות הכותב ועתונו: "כן, מותר וצריך לנהל מו"מ על שיחרורו, ולהחליפו באסירים, או לשלם דמי כופר אם זה מה שנדרש".
ביום שני (11 באוגוסט), הצטרף למקהלת הארץ המתארת את מפלצתיותו של 'נוהל חניבעל', אורי משגב, והתוצאות בשטח היו בהתאם.
"מה קרה בשלב ב' של נוהל חניבעל האימתני?" שואל (כאילו) העיתון שכמובן יודע בטיזר למאמר את כל התשובות: "עושים הכל, אבל הכל, כדי להרוג את השבוי - ואז פונים לכתישה למטרות ענישה. אלו פני הטירוף הנוכחי. לשם הגענו. חיייבים לדבר על זה".
משגב מזכיר גם את סגן איתן, סגן מפקד פלוגת הסיור של גבעתי, שזינק למנהרת המוות בניסיון להציל את חברו הדר גולדין ז"ל או למנוע את חטיפת גופתו: "מדובר בעלם חמודות, ערכי, רהוט ומעל לכל אמיץ לבב. אני לא חושד שאפשר לערער על אומץ לבו".
על דברים אלה היה מן הסתם מעיר, פרופ' יגיל לוי - המוזעק לאולפנם של לונדון וקירשנבאום כל אימת שהשניים מודאגים מסכנת התחרדותו של צה"ל והגידול במספרם של חובשי הכיפות הסרוגות בקרב הקצונה הקרבית - כי "סגן איתן אמיץ הלבב" הוא גם חובש כיפה סרוגה.
אסור שעתון ליברלי כמו הארץ יחמיץ עובדה משמעותית כזו.
