כאשר מבוטח מגיש לחברת ביטוח תביעה לקבלת תשלומים לפי פוליסת ביטוח, המבטח מחויב להודיע לו בכתב את מלוא עמדתו בקשר לתביעה: אם מאשר אותה או דוחה, ומדוע. אם החליטה חברת הביטוח לדחות את התביעה, במלואה או בחלקה, הנחיות המפקח על הביטוח מחייבות אותה לפרט במכתב הדחייה את כל נימוקיה. אם היא לא עשתה כן, היא תהיה מנועה להעלות במועד מאוחר יותר נימוקים נוספים שאותם לא הביאה בהזדמנות הראשונה.
לכן, כאשר דרישתו של מבוטח נדחית על-ידי חברת הביטוח והוא מגיש תביעה לבית המשפט, המבטח "נעול" לנימוקי הדחייה שהציג במכתב הדחייה (לפני פניית המבוטח לבית המשפט). במילים אחרות: חברת הביטוח אינה יכולה להוסיף במהלך המשפט נימוקים חדשים שלא השמיעה במכתב הדחייה. ההנחיות אומצו בפסיקת בית המשפט והפכו לנורמה מחייבת (רע"א 10641/05, הפניקס ואח' נ' אסולין).
הנחיות המפקח על הביטוח נושאות תכלית צרכנית ניכרת, ונועדו לאלץ את חברות הביטוח לערוך בירור יסודי של תביעות המבוטחים ולתת להם תשובות ממצות וענייניות. ההנחיות באות לאזן במעט את חוסר השוויון המובנה ביחסי הכוחות שבין מבוטח לחברת הביטוח, שאוחזת בידע ובמשאבים כספיים עודפים.
ההנחיות נועדו גם לאפשר למבוטח לכלכל את צעדיו אל מול עמדת המבטח שמוצגת במכתב הדחייה. מבוטח היודע מהם כל נימוקים שהביאו את חברת הביטוח לדחות את תביעתו, יכול לקבל החלטה מושכלת כיצד לפעול ואם להגיש תביעה לבית המשפט.
בצד זאת ישנם חריגים לכלל. חברת ביטוח תוכל להוסיף נימוקי דחייה חדשים שלא פורטו במכתב הדחייה, כאשר המבוטח פעל לטענתה במרמה והסתיר עובדות שנתגלו לאחר משלוח מכתב הדחייה, או שעה שהתגלו למבטח עובדות חדשות שלא היה ביכולתו לדעת עליהן במועד המכתב.
