אחד המאפיינים הבולטים של המלחמה הנוכחית הייתה התמיכה הגורפת בממשלת ישראל וצה"ל. שעת חרום אינה שעה נוחה לביקורת, אם כי תחת הציווי להחריש לא תמיד מסתתרות כוונות טובות. חודש ויותר לאחר פרוץ המלחמה הגיעה העת לומר את מה שחבוי היה עמוק בדאגה לחיילים והאזרחים. התנהלות הממשלה מאז השבוע השני למלחמה ועד עתה בעייתית מאוד. יש להפסיק לתעתע באזרחים ולמכור להם סיסמאות נבובות. יש גבול לציניות.
הבעת אי-אמון מבהילה שתי הבעיות המרכזיות שהפכו למטרת המלחמה בחמאס, היינו בעיית הטילים הנורים על מרבית אזרחי ישראל, וכן המנהרות שהפתיעו עת כולם גם אם יש הטוענים שידעו על קיומן, לא מצאו את פתרונם לאחר חודש ויותר מאז פרוץ המלחמה. ההודעה של תושבי נחל עוד שהם אינם מוכנים לחזור לבתיהם היא דרמטית. אין המדובר באנשים מפונקים אלא באוכלוסייה שעברה ימים קשים ביותר מבחינה ביטחונית, ובכל זאת הם נותרו ביישובם בדומה למרבית היישובים בעוטף עזה. אלא שבמלחמה זו משהו נשבר בהם: האמון בהנהגת המדינה וראשי הצבא. כאשר מכריזים על מרד חזרה ונוטשים את היישוב, את הבית, מחשש לחייהם וחיי ילדיהם, זהו אירוע דרמטי שאין לא אח ורע בעשורים האחרונים. זו, כאמור, הבעת אי-אמון מבהילה בהנהגת המדינה וצה"ל. עובדה זו חייבת להדיר שינה מעיני הקברניטים. מה שלא הצליחו לעשות צבאות ערב כולם, מצליח לעשות ארגון טרור חדור מוטיבציה וחסר כל התחשבות באוכלוסייה המקומית. זה בלתי הגיוני בעליל. מכאן ועד לאובדן האמון המוחלט של כלל אזרחי ישראל, וודאי אלה החיים בימים אלה תחת מתקפת טילים בלתי פוסקת, הדרך קצרה מאוד.
ישראל נגררת אחרי חמאס ממשלת ישראל הצהירה מפורשות שלא תנהל מו"מ עם חמאס, לא במישרין ולא בעקיפין, אך המציאות אחרת. ממשלת ישראל מנהלת מו"מ עם חמאס, הגם שהמצרים וגורמים אחרים, הם המתווכים. הדוגמה הבולטת והמדאיגה ביותר למו"מ עם חמאס היא הפסקות האש הבלתי פוסקות בו בזמן שחמאס יורה וצוחק על כולם.
ישראל נגררת למהלך הזה פעם אחר פעם מבלי לערוך דיון מעמיק בשאלה מהו המסר המשתמע מכך? אז בפעם הראשונה אמרנו שהסכמת ישראל להפסקת אש והפרתה על-ידי חמאס חיזקה את הלגיטימציה הבינלאומית. גם בפעם השנייה אמרנו אותו הדבר. בפעם השישית או השביעית, זו כבר היגררות אחר תכתיבים של חמאס. כל אדם סביר מבין זאת מבלי להיות מדינאי אולטימטיבי. המשחק הזה של אין מו"מ עם חמאס אך בפועל כן יש, מזכיר את סיפורים מן העבר הרחוק כאשר ישראל סירבה לנהל מו"מ עם ערפאת והנהגת אש"ף אך בסופו של דבר, עשתה זאת ועוד איך, כולל
יצחק שמיר וסגן שר החוץ, נתניהו, בוועידת מדריד הזכורה לכל. אז מה מבלבלים לאזרחי את המוח באמירות מופרכות?
רבים סבורים שניתן לחסל את חמאס מבחינה צבאית. הם ניזונים מאמירות של שרים בקבינט. העובדות הן שבקבינט אף אחד לא הצביע בעד תוכנית לכיבוש עזה ומיטוט החמאס, כולל אותם שרים המתבטאים, חדשים לבקרים, בעד פעולה רחבה לניקוי עזה מחמאס. יש בכך כדי לפגוע אנושות באמינות הממשלה. ללא המשך התמיכה הציבורית, תתקשה הממשלה לפעול בצורה אופטימלית. ככל שחולף הזמן, השחיקה בתמיכה הציבורית בממשלה תלך ותקטן.
הפסקות האש הפכו לבדיחה עצובה וממשלת ישראל נותנת את ידה לכך מבלי לקחת בחשבון את המשמעויות הנובעות מתעתועי חמאס בישראל. מובנת ההיענות של ממשלת ישראל לבקשות מצרים. עם זאת, אל יטעו הבריות: מצרים אינה עובדת אצל נתניהו. מצרים עובדת עבור עצמה. אסור לישראל להתמסר למהלכים הפוגעים באינטרסים החיוניים שלה רק משום בקשות מצרים. הפסקות האש הכה רבות אינן מוסיפות לחוסנה הביטחוני של ישראל.
נשארה רק התקווה דניס רוס, האיש שיש לו שעות רבות מאוד של מו"מ עקר מכל תוצאה בין ישראל לבין הפלשתינים, טען במאמר בניו-יורק טיימס שנושא עזה לא ניתן לפתרון. על כן, כך לפי הצעתו, יש לקבוע שמעתה והילך מנהלים את הסכסוך ולא פותרים אותו. חמאס לא יכול להשתנות, ומכאן שאין לנהל עמו כל מו"מ. רוס מציע לסייע לתושבי עזה באמצעות הזרמת כסף וחומרי בניין תוך עקיפת חמאס ופיקוח בינלאומי על הנעשה בכספי התרומות. רוס טועה טעות מרה: שום דבר שלא יקבל את אישור חמאס לא יבוצע בעזה. לעת עתה, שליטת הרשות הפלשתינית במעבר רפיח או פיקוח שלה על הנעשה ברצועה, בלתי אפשריים מעשית. חמאס הוא שיקבע. התקווה היחידה היא שהאוכלוסייה המקומית תקיא את חמאס בעתיד הנראה לעין. תקווה בימים אלה היא גם משהו.
