בכל חלקי הציבור יש רצון לשינוי. רצון להתנתק מהמריבה המפלגתית ההרסנית השגרתית. כולם מחפשים דגל, כתובת ואכסניה, אליה יוכלו להצטרף, כדי להביא לתקווה חדשה. כולם רוצים להחזיר את החברה והמדינה למסלול אחראי ואמיתי של עם אחד וגורל אחד, מול איומי האיסלאם הקיצוני והפלשתיני.
צריך להפסיק את הוויכוחים הפוליטיים העקרים שכביכול לכל מפלגה יש "פתרון" לסכסוך עם הפלשתינים. כל ניסיונות העבר כשלו במהלך עשרים השנים שחלפו, לפתור את הסכסוך, באמצעות "פתרון צבאי" או "פתרון מדיני". הגיע הזמן להודות שאין שום סיכוי להגיע בעתיד הקרוב לפשרה ולהסכמה לסיום הסכסוך. "אין לנו ארץ אחרת למרות שאדמתנו בוערת".
אופק מדיני הפלשתינים לעולם לא יוותרו על תביעתם ל"זכות השיבה" ולנסיגת ישראל לגבולות 67. שתי תביעות שישראל לעולם לא תסכים. כל המתווכים והוגי הדעות בעולם ובארץ, שמשווקים אופטימיות שרק באמצעות "אופק מדיני" ו"פתרון מדיני" ניתן לסיים הסכסוך, משווקים אשליות ממוחזרות. אין אף מנהיג פלשתיני שיהיה מוכן להתייצב בפומבי בפני כל הפלשתינים, במחנות הפליטים בסוריה, בירדן, בלבנון, בעזה ובשטחי הרשות ולהצהיר על ויתור על "זכות השיבה" למען הסיכוי להסכמת ישראל להקמת פלשתין.
פינוי שטחי יהודה ושומרון "למען השלום", לטובת הרשות של אבו מאזן יהפכו את כל ישובי מישור החוף, כולל הנת"בג, למטרות הרס הרקטות של הפלשתינים הקיצוניים, בדיוק כפי שקרה לישובי עוטף עזה לאחר פינוי "גוש-קטיף" למען "תהליך השלום".
