במערכת היחסים רבת השנים בין ארה"ב לישראל היה זה הגיוני, ואולי אף אנושי, שראשי שתי המדינות הדמוקרטיות האלה יקיימו ביניהם יחסי סימפטיה ואולי אף חיבה, אך למרבה הפלא אין זה סוד שנשיא ארה"ב
ברק אובמה אינו אוהב, בלשון המעטה, את ראש ממשלת ישראל
בנימין נתניהו, וגם אין זה מידע חסוי שנתניהו אינו חש רגשות אמתיים של כבוד והערכה ביחס לאובמה ולא רק בגלל העובדה ששמו האמצעי "חוסיין". רבים וטובים ניסו להבין ולהסביר את מקורות האנרגיה השלילית הזורמת בין השניים - אך ברוב המקרים ללא הצלחה. לדעתי ההסבר לדחייה האמוציונאלית ההדדית פשוט - שני המנהיגים האלה דומים מדי איש לרעהו וכנראה שאיש מבין שניהם אינו מוכן להבין ולהשלים עם גורמי הדחייה או לנסות לבלום אותם.
אובמה ונתניהו נבחרו לתפקיד "ראש המדינה" בהיות צעירים ובלתי מנוסים די הצורך, כשהם בונים את עצמם ותדמיתם על בסיס דיבורים יפים. דיבורים בעיקר, שעליהם נאמר "אשרי המאמין". שפתם האנגלית המצוחצחת, ברמה של שפת-אם, צלצלה יפה באזני המאזינים ושכנעה אותם כי המדובר במנהיגי העתיד ומורי הדרך שניתן לסמוך עליהם. סיסמאות המרוץ של השניים היו דומות: "רק הליכוד יכול" מצדו של נתניהו ו"כן, אנחנו יכולים" מהצד של אובמה. לצדם של המנהיגים ניצבו שתי רעיות משכילות ותומכות, שהיו להן "יציאות בלתי מוסברות". מישל אובמה, למשל, אמרה אחרי נצחונו של בעלה, כי "אני יותר חכמה ממנו".
שרה נתניהו לעומת זאת, נהגה בשיחות פנימיות, שחלקן זכו לתהודה ציבורית, לתאר את בעלה במונחים כמעט משיחיים כאילו רק הוא מסוגל להושיע את ישראל ולחלץ אותו מכל צרה.
איום קיומי למרבה הצער מסתבר כיום, כי שני המנהיגים שגו בהבנת המציאות בעולם הערבי. אובמה, למשל, סייע בדבריו לקידום מעמדם של "האחים המוסלמים" במצרים, ונתניהו - וזאת על-פי עדויות של בכירי המועצה לביטחון לאומי הנחשפות כיום - לא התייחס ברצינות הדרושה ולא פעל במועד בנושא איום המנהרות שכרו אנשי החמאס, ובו בזמן הפנה את תשומת לבו של העולם אל "הגרעין האירני" - היה או לא היה - אותו תיאר כאיום הקיומי על ביטחונה של ישראל. משגה נוסף: הוצאת העימות עם ארה"ב אל קידמת הדיון הציבורי.
שגיאות נוספות בצד הישראלי לא חסרו - כאלה שאנחנו יודעים על קיומן וכאלה שעדיין לא. כמו למשל: הטיפול בפרשת "מרמרה" והשלכותיו הרעות על היחסים עם טורקיה, או התפתחות האנטישמיות והשנאה לישראל בעולם הרחב - כולל החרם על מוצרים ישראלים, או צמיחתו המואצת של ארגון המחבלים הרצחני דאעש המתפשט כמו נגיף של מחלה ממארת וקטלנית בכל מדינות האיסלאם במזרח התיכון, או עליית כוחו הציבורי של החמאס בעקבות מלחמת "צוק איתן".
אך אולי החמור מכל הוא אזלת היד וחוסר האונים הממשלתי בתחום החברתי הרגיש ביותר שנולד בעקבות מאבק שנאת האחים בין השמאל לימין שתפס תאוצה בעלת פוטנציאל של שסע עמוק אחרי המבצע בעזה, ואיש עדיין אינו יודע לאיזה תהומות של אופל חברתי הוא עלול לגלוש.
אובמה ונתניהו אישים אינטליגנטיים והבנתם את המציאות העגומה כנראה טובה. עובדה: מערכת יחסי הציבור שלהם מוציאה כמעט מדי יום הודעות פרשנות שיש בהן הגיון מסוים. הצרה עם שני המנהיגים האלה מתחילה במישור של מימוש ההחלטות שאותן קל לקבל אך קשה להוציא אל הפועל. רק לצרכי המחשה - דוגמה מן המטבח הממשלתי הישראלי: כל מי שמעיין באתר האינטרנט של משרד ראש הממשלה בירושלים יוכל לגלות מאות החלטות שקיבלה הממשלה אשר חלק הארי שבהן נשכח לחלוטין או כלל לא מומש. סביר להניח כי המצב בארה"ב דומה, כי כבר ראינו לאן התגלגלה רפורמת הבריאות של אובמה.
לכל אחד משני המנהיגים האלה - נתניהו ואובמה - יש עיתונות תומכת, בחלקה אפילו מגויסת, המעניקה שבחים לכל אשר יעשו. אבל הצרה עם תמיכה מן הסוג הזה טמונה בעובדה שטיבו של המידע הנדפס בעיתונים - נכון או שגוי - שהוא נעלם במהירות מן התודעה הציבורית ואינו מביא תועלת ארוכת טווח, הדרושה כמים בנוה מדבר לביסוס האמינות השלטונית.
