כקוסם השולף שפן שלף מי שמתיימר להיות "מחנה השלום" דג השוחה נגד הזרם ובפיו בשורה: אילו רק רצינו במזרח תיכון חדש חיינו. בנאום מלוטש כמו שרק סופר מוכשר כמוהו יודע לנסח הסביר דוד גרוסמן (דג) להמונים הנבערים את טעותם וניסה להתוות להם הדרך מן המים העכורים של המלחמה אל המים הזכים צלולי השלום והרוגע.
"מחנה השלום" חזר אל הכיכר. ימי ארבע מאות האלף חלפו לבלי שוב ומיעוט דליל אך נחוש באמונתו ניסה להפיח חיים מחודשים בסיסמאות העבר שנלעסו עד דק. "דור שלם דורש שלום" נמוג כלא היה והמיעוט שנותר ממנו המשיך לזעוק חמאס - רוצים שלום! כדי לגוון ולהוסיף נופך של צבע נשלפו סיסמאות חדשות כגון "זה לא יגמר עד שלא נדבר", "משנים כוון לשלום" ודומות להן כשבכולן המכנה המשותף הוא גוף ראשון מדבר - "אנחנו" - אנחנו נדבר. אנחנו רוצים שלום. אנחנו משנים כיוון. ומה עם האחר שאיתו נשנה כיוון, שאיתו נדבר ושאיתו נכונן שלום? כיצד נגרום לו לשנות את שינאתו ושבועתו לכלותנו לכוון שלום איתנו?
מיעוט שולי מודע היטב לחולשתו המספרית בדמוקרטיה הישראלית שלף "המחנה" את קלף הדג שלו. הנה סופר מוכשר שאולי יום אחד אף יזכה בפרס נובל לספרות שיסביר זאת להמונים שהדירו רגליהם מהכיכר. שמו של דג בלבד די בו להפנות תשומת לב תקשורתית יוצאת דופן שתפנה את מסר "המחנה" אל המוני ישראל הנבערים.
ואכן כצפוי וללא כל פרופורציה זכה אירוע של מיעוט שולי חסר משמעות הזוי ומנותק מהמציאות הישראלית לסיקור תקשורתי רועש שהביא לפיתחו של כל אחד מאיתנו את דבר קיום ההפגנה בתוספת ציטוט מלא ומדויק של נאום היאוש של דג.
אין זה ראוי להתווכח עם מי שאמונתו בצדקת דרכו הינה כמעט דתית. אין גם סיכוי שיודה בעיוורונו הגלוי לכל מי שעיניו בראשו. דג מאמין כי העובדה שמאמציו בעשרות השנים האחרונות לא הביאו לשלום המיוחל אין בה כדי לייאשו. ההפך הוא הנכון - יש להמשיך ולדבוק במטרה עד שתושג. הספק המתחזק לאור המציאות העגומה עם שכנינו שמא דרכו משיגה את ההפך ומרחיקה את השלום ויש לחפש דרכים אחרות בהם לא "אנחנו" הנושא אלא דווקא הם, לא עולה בתודעתו. וכך ימשיך דג לשחות במימיו העכורים בעוד אנו הנבערים אם נרצה או לא נרצה נאלץ לשמוע מדי פעם את הגיגיו המטילים בנו את האשמה כמי שמסרבים לשנות כוון לשלום...
