בואו נלך לפברואר 2013,
יאיר לפיד גרף 19 מנדטים, דפק קשות את מפלגת העבודה, ואז כאשר הוקמה הממשלה יאיר לפיד דפק קשות את ש"ס ודגל התורה. בשל התנגדותו של לפיד, לא אפשרה ממשלת ביבי את כניסת החרדים לממשלה. ואז דפק שוב יאיר לפיד את החרדים עם חוק הגיוס אשר כל דמיון בינו ובין שוויון הוא מקרי בלבד.
היה ברור שיום יגיע, היה ברור שהתחבולנות ויצר הנקם של אלה שלפיד העליב אותם ופגע בהם, ימצאו את הרגע הנכון לדפוק אותו בחזרה, ואז נפלה לידיהם כפרי בשל הצעתו החלולה של לפיד למע"מ אפס, והם דופקים אותו כעת במסדרונות הכנסת עד העצם, מתישים אותו שוב ושוב עד שיוותר.
כולם דופקים את כולם מסתבר שמי שנדפק יודע גם לדפוק, ואז לפיד דופק את שר השיכון ממפלגתו של בנט ומונע את אישור התוכנית למחיר מטרה אשר נועדה להוזיל את הדירות, בעיקר לצעירים.
ואף לרמות גבוהות הרבה יותר של דפק הגיעו מיודעינו לפיד. הוא דופק את ביבי באמריקה ואף מתגרה במעמדו בכל נושאי חוץ וביטחון (וזאת כאשר רק עם האוצר הולך לפיד לגמרי לאיבוד), וכמובן מפלגת הליכוד לא ששה לעזור לו כאשר כולם דופקים את היוזמות שלו מכל הכיוונים.
מעולם לא היה כזה מצב פנימי בישראל בו הכול דופק. כולם דופקים את כולם, האופוזיציה דופקת את הקואליציה, הקואליציה את האופוזיציה, ולמרבה הפלא יש לנו גם דפק (דפקט?) חדש, קואליציה שדופקת את הקואליציה.
בממשלתנו כאמור כולם דופקים את כולם, בממשלתנו הכול דופק, ומרוב חוסר תשומת לב שכחנו שאם בשלטון כולם דופקים, אז בפועל, אנו, הציבור, הם הנדפקים.
