דוד גרוסמן שייך לנבחרת החולמים של השמאל הישראלי, שבאמת האמינה שכשרבין הביא לכאן את ערפאת מטוניסיה, הוא הביא איתו גם את השלום המיוחל. אבל מסתבר שאפילו גרוסמן החולמני הקיץ למשמע קולות הנפץ של המחבלים המתאבדים שהגיעו לכאן על-כנפי יונת השלום של מורשת רבין, ובמאמר שפרסם לאחרונה בעיתון הארץ הוא כתב "לפעמים נדמה שבנפשו של הישראלי מבעבע עדיין העלבון על כך שב–1993, כשנחתמו הסכמי אוסלו, הוא העז להאמין - לא רק באויב שהפך לרגע לשותף, אלא בכלל, בָּאפשרות שיהיה טוב, שאי פעם יהיה פה טוב. שלנו יהיה פה אי-פעם טוב".
הישראלי שגרוסמן מדבר עליו הוא כמובן לא הישראלי הזועם שיצא במאות אלפיו להפגין נגד הסכם רבין-ערפאת, וגם לא הישראלי התמים שהזהיר מפני קטיושות באשקלון, ולא העלה בדעתו שהן תיפולנה בתל אביב. ובכל זאת גרוסמן מבין שערפאת רימה אותו ואת חבריו, ולא רק הוא מבין זאת. גם הנשיא אובמה מבין זאת, והעובדה היא שהוא אמר בראיון לתומס פרידמן שלנתניהו ולעבאס אין את האומץ שהיה לבגין, לסאדת ולרבין. לא במקרה הזכיר אובמה את סאדאת שחתם על ההסכם עם בגין, ולא הזכיר את ערפאת שחתם על ההסכם עם רבין. לא במקרה קיים באוניברסיטת בר-אילן מרכז בגין-סאדאת, ובשום מקום לא קיים מרכז רבין-ערפאת. מבלי שכמעט אף אחד מהם הודה בכך באופן מפורש, הבינו כל חסידיו השוטים של רבין שערפאת שיטה בו.
גרוסמן מבין היטב שמאורעות עשרים השנים האחרונות נתנו לכל המאמינים בשלום סיבות אין ספור להתיאש, אבל הוא פשוט מסרב להצטרף לאווירת היאוש הזו. וכדי להמשיך ולספק לעצמו אשליות של שלום אפשרי, הוא מתעלם מהמציאות. בנאומו בעצרת השמאל הוא אמר שעלינו להציג בפני אנשי עזה "מתווה לשינוי היחסים בין הצדדים - תוכנית גדולה, מרחיקת ראות, נדיבה, שיהיו בה הצעות ממשיות לשיפור חיי התושבים ברצועה ושל מה שיכול להחיות בהם את התקווה לעתיד טוב יותר ושיעניק להם תחושה של כבוד עצמי וכבוד אנושי".
מסרב להתיאש גרוסמן מתעלם מהעובדה הידועה לכל ילד, שלא העדר התקווה לעתיד טוב יותר מניע את החמאס, אלא השאיפה להשמדת ישראל. מה שאפילו יותר חשוב, גרוסמן מתעלם מהעובדה שאין כל סיכוי קל שבקלים לכך שהחמאס יוותר מרצונו על שלטון העריצות שלו ברצועה, ויעביר אותו לערבים שכל מה שחסר להם זו תחושה של כבוד עצמי וכבוד אנושי. כשאנשי החמאס זרקו את אנשי הפתח מהגגות, גרוסמן עצם את עיניו, ומחק מזכרונו את המראות האלה, כי גרוסמן מסרב להתיאש.
ובנאומו בעצרת השמאל המשיך גרוסמן ואמר שאם אחרי שתושג הפסקת אש בעזה, ישראל לא תודיע על כוונתה לפתוח בשיחות שלום עם ממשלת האחדות הפלשתינית, "אנחנו נדע גם שמי שמנהיג את ישראל כיום לא מוכן או לא מעז ללכת בדרך השלום מפני שהוא פוחד לשלם את מחירה ובעיקר את מחיר הנסיגה בגדה המערבית ומחיר פינוי ההתנחלויות".
יש להזכיר שעשרים שנה לפני גרוסמן, אמר
יצחק רבין דברים דומים מאוד: "לא הייתה עוד אף קטיושה, ולא תהיה קטיושה, וכו' וכו' וכו', כל הדיבורים, הליכוד פוחד פחד מוות משלום, פחדני השלום, זאת, זהו הליכוד של היום".
אלפי הקטיושות שנפלו מאז הוכיחו שהליכודניקים לא היו פחדנים אלא מציאותיים, ושלאף אחד אין סיבה לפחוד ללכת בדרך השלום כי היא קיימת רק בדמיונם של גרוסמן וחבריו. ומה שיותר חשוב, גרוסמן דיבר על "מחיר הנסיגה בגדה המערבית ומחיר פינוי ההתנחלויות", ולא אמר מילה על מחיר הצפת ישראל בפליטים. אבל בניגוד לגרוסמן, אנחנו לא מחקנו מזכרוננו את העובדה שכשקונדוליזה רייס, שהייתה המומה מנדיבות הצעתו של אולמרט, סיפרה עליה לעבאס, הייתה תשובתו: "אני לא יכול להגיד לארבעה מיליון פלשתינים שרק חמשת אלפים יכולים לחזור הביתה".
גרוסמן מרמה את עצמו כי הוא פוחד מהיאוש, והאמת היא שהוא איננו מפסיק לדבר על היאוש, אבל היאוש הוא רק נחלתם של אלה שמסרבים להכיר בעובדה שאנו ארץ קטנה מוקפת אויבים השואפים להשמידה, ושנגזר עלינו לחיות על חרבנו ולשלם את המחיר המתחייב מהגשמת חלום הדורות של תקומת עם ישראל בארצו.
היאוש הוא רק נחלתם של אלה שהקב"ה לא חנן אותם בתבונה להבחין בין מה שאפשר לשנות, ובין מה שאי-אפשר לשנות ויש להשלים עימו. דוד גרוסמן אכן כתב ספרים נפלאים, אבל תבונה איננה הצד החזק שלו.
