באם ניתן בכלל להתבדח בעת הזו אבקש לספר את הסיפור דלקמן: באחת מהפסקות האש מני רבות במהלכן הורגלנו לכך שישראל נוצרת אש ואילו החמאס מפגיז, התפרסמה ה"ידיעה" לפיה החמס מאיים: "אם ישראל תירה פעם נוספת, אנחנו נכנסים קרקעית"... אם תתעקשו שהעניין לא מצחיק כלל, לא אתווכח.
הסיפור הנ"ל הוא מעין תמצית הסיפור כולו. ישראל התשע"ד, מעצמה גרעינית על-פי פרסומים זרים ומי שהביסה לפני כמה עשורים כמה מדינות ערביות בו זמנית, מנהלת משחק חתול ועכבר עם חולדות המחילות של החמאס ואיננה יכולה להן...
אם נרצה לדייק כי אז נאמר שההנהגה הישראלית והפיקוד הבכיר של צה"ל הם האשמים בכך שהגענו עד הלום. ברפיון, גמגום והססנות חסרי תקדים מוסיפים כל אלה חטא על פשע ומגמדים את חיילינו הגיבורים למצב האומלל בו מסירות הנפש והגבורה מדוכאים על-ידי המטכ"ל וכל מה שעליו עד כי הינם משותקים ונטולי יכולת הכרעה.
רשימת המחדלים והפשעים של המנהיגות הישראלית היא ארוכה מספור. מאז המטת אסון הגירוש והחורבן על ראשינו "מטפטפים" הרוצחים על ישובינו פצצות ("חפצים מעופפים" בפי מחוללי האסון) במטרה לרצוח ובתגובה אמיצה אנו מאיימים בחזרה ובמקרה הטוב מפציצים "מרחבי שיגור" (שם מכובס ומבהיק מלובן ל... חולות עזה). כל אותם שנים אין הבושה ניכרת בהנהגה החוזרת באופן מייגע עד להחריד על המנטרות "לא נסבול", "לא נשלים" "לא נרשה" בלה בלה בלה...
לא יאומן כי יסופר אלא שאמת מרה היא: בעוד המלחמה מתנהלת מדינת כל אזרחיה בשליטת בג"ץ ו"נאוריו" מעבירה לחמאס מזון, ציוד
הומניטרי, משאיות עמוסות דלקים, חשמל (עבורו אין משלמים) ועוד. כשמטוסינו פוגעים בתשתיות חשמל ברצועה אנו נדרשים (ומיד מצייתים) לתקן התקלה על-ידי צוותים שלנו. לא פעם הרוצחים הערבים יורים על הצוותים שנשלחו לתקן. נשמע לא אמיתי נכון? בדקו כמוני, כל מילה אמת.
פעם הייתה שגורה בפי מנהיגינו הסיסמה: "לא מדברים עם הטרור". כיום אנו שומעים: "לא ננהל משא-ומתן תחת אש".... הבחנתם בשינוי?...
חסר מעוף ועוד לתפארת ההנהגה הישראלית שמעתי בעבר מחבר את ההיגד שנאמר כהתבדחות על רפיסות
אהוד ברק בשעתו, עת כיהן כראש הממשלה. אותו ברק "מצוטט" כאומר - "אם תירו עוד פעם אחת, דעו לכם שהאיומים אותם אנו משמיעים היום יהיו כאין וכאפס לעומת האיומים אותם נשמיע אז, אחרי שתירו שוב"...
משעשע או עצוב להחריד - החליטו אתם.
גם הצבא, צמרתו ליתר דיוק, איננו נקי מאשמה. בעוד דרגי השטח גיבורי חיל כולם, חותרים למגע ומבקשים להכריע, הרי שהפיקוד הבכיר בצבא, רובו ככולו הינו איטי, רפה, עייף, חסר מעוף, חלש ובאופן עקבי מנסה להתחמק מהתמודדות בשדה הקרב. מי שיפשפש בתולדות ימי צה"ל מאז ימי אוסלו ועד היום ימצא שהמפקדים התחככו מדי עם הפוליטיקאים, לבשו ופשטו מדים, התערבו במשאים ומתנים בהם שולבו קוקטיילים ומנעמים ובאופן שיטתי הפכו ליונים שבעות ואיטיות, לעומת הניצים חדי המקור והטלפיים להם אנו זקוקים.
בלתי נסבל שרעיות כמה אלופים חברות בארגון הבוגדני "מחסום ווטש". לא מתקבל על הדעת שאשת אלוף אחר חתמה על עצומה בעד הבוגדת טלי פחימה ועוד ועוד...
מי שיחטט וינבור בערך "שמעון נווה" ובהמשך בתולדות ה"הכנה המנטאלית" יגלה סיפור של צבא העוסק ב"הכלה", וב"עידן בו אין אויב אלא פרטנר", עידן בו יש "ניהול עימות בעצימות נמוכה" וב"מידתיות". כל אלה מכסים על עלטה גדולה העוטפת את כל הווייתנו.
