תיקונים במשפט

תראו את התמונה. תאמינו או לא – עורכי הדין שם משוחחים, באולם, כמה דקות לפני הדיון, על הסדר טיעון. ככה, על רגל אחת, כמעט בדרך אגב. כבר יצא לי לראות סניגור שניגש אחרי שיחה כזו אל הנאשם ולוחץ עליו בכל מאודו להסכים להסדר שנתפר עבורו – בלי לתת לו שום אפשרות למחשבה, להתייעצות, לקבלת דעה נוספת. כבר שנים מדברים על כך שנושא הסדרי הטיעון מחייב חקיקה. כיום הוא בנוי בעיקר על פסיקה של בית המשפט העליון, ובמרכזה: פסק דין מלפני למעלה מ-20 שנה, ולפיו בית המשפט יכבד הסדר אלא אם כן הוא בלתי סביר בעליל. יש גם נהלים של משרד המשפטים, אך ברור שהם מחייבים רק אותו – לא את ההגנה ובוודאי שלא את בתי המשפט. התוצאה לעיתים היא הסדרים שערורייתיים כמו זה של אייל גולן. הסדרי הטיעון הם כורח בל יגונה, לנוכח העומס על בתי המשפט ולנוכח הוודאות שהם נותנים לשני הצדדים. מאידך-גיסא, הם הופכים את השופטים לפקידים של הצדדים וגורמים לכך שהתביעה היא גם זו הפוסקת את העונש. ושוב מאידך: מתן יד חופשית לגמרי לשופטים לפסול הסדרים, יביא בהכרח לירידה חדה במספרם ולפגיעה באינטרס הציבורי של משפט יעיל וענישה מהירה. פתרון אפשרי הוא מתן עדיפות להסדרי טווח: כאלו שבהם בית המשפט קובע את העונש בתוך טווח מוסכם. מובן שהטווח צריך להיות אמיתי וסביר, לא "בין שלושה חודשים לארבעה". מה שברור הוא, שחובה לקבוע שההסדרים יוגשו לבית המשפט לפחות 48 שעות לפני הדיון – גם כדי שלנאשם יהיה חופש להחליט, וגם כדי שלבית המשפט יהיו יותר מחמש דקות לשקול אותו.

גם כאן יש צורך בהתערבות של המחוקק. התביעות הייצוגיות הן מכשיר צרכני וציבורי חשוב מאוד, וכבר השיגו רבות לטובתו של האזרח הבודד שאינו יכול לנהל לבדו מאבק נגד רשות ציבורית או חברה גדולה. אבל הן גם הפכו למכשיר סחטני מאין כמותו, המיועד במקרים רבים רק להעשיר את עורכי הדין המגישים אותן. מחזה יום-יומי הוא לראות עורכי דין המקבלים עשרות ומאות אלפי שקלים, בעוד הציבור אינו מקבל דבר פרט להפסקת ההתנהגות הפסולה – בגינה נתבעו במקור עשרות מיליוני שקלים. הפתרון כאן פשוט מאוד: לקבוע יחס ישיר בין מה שמקבל הציבור לבין מה שמקבלים התובע ובא-כוחו. יחס כזה קיים בתקנות פשיטת הרגל, המעניקות לבעל התפקיד מטעם בית המשפט (נאמן, כונס, מפרק) שכר הנמדד באחוזים ממה שהשיג לנושים, עם אפשרות לסטות במקרים מיוחדים. במקרים בהם הייצוגית מסתיימת בהסדרה בלבד, יהיו הגמול לתובע והשכר לעורך הדין קבועים מראש, שוב – עם מתן שיקול דעת לבית המשפט.

כמה שופטים של בג"ץ לדעתכם צריך כדי להוציא צו ביניים שיאסור על המדינה לצאת למלחמה? התשובה הנכונה: אחד. וכמה שופטים אתם סבורים צריך כדי לדחות על הסף עתירה נגד המשטרה, שאינה חוקרת תלונתו של אזרח על כך שנחטף בידי חייזרים? התשובה הנכונה: שלושה. זו לא בדיחה, זה המצב. צו על תנאי וצו ביניים יכול להוציא שופט אחד; דחיית עתירה מחייבת שלוש חתימות. גם אם נצא מתוך הנחה שהחלטה לדחות עתירה הזויה תיכתב בלשכתו של שופט אחד ותיחתם אוטומטית בידי חבריו, עדיין מדובר על מצב לא סביר שגורם לבזבוז זמן שיפוטי ומינהלי יקר. הפתרון כאן פשוט מאוד: לשנות את החוק ולהעניק לדן יחיד את הסמכות לדחות עתירות.

ביותר מדי מקרים נקבעים לאותו שופט תיקים רבים – לפעמים עשרה ואפילו יותר – לאותה שעה. זה קורה בעיקר בימי המיקוד הפליליים, בתיקי תעבורה ובהארכות מעצר. נכון שזה קשור לבעיית האי-התייצבות (בה נעסוק בקטע הבא), אך עדיין – זו לא גזירת גורל. כאשר עורכי דין יודעים שבשעה 8:30 יש עוד עשרה תיקים חוץ משלהם, הם מרשים לעצמם לאחר – ואז כמובן כולם מאחרים. האזרח רואה זאת ומגיע למסקנה המתבקשת: זה מקום לא רציני, שמתייחס לא ברצינות גם לזמן שלי וגם לזמן של עצמו. יש לקבוע בצורה קטיגורית, שלכל תיק תיקבע שעה מדויקת. אפשר בהחלט להעריך כמה זמן דרוש לכל תיק, ומקסימום יהיו קיזוזים בין דיונים קצרים יותר לדיונים ארוכים יותר. ומה לעשות עם מי שמאחר? סורו לשורות הבאות.

זו ממש מגיפה. תובעים, נתבעים, נאשמים, עורכי דין – כולם מרשים לעצמם לאחר במקרה הטוב ולא להתייצב במקרה הגרוע (לזכותה של המדינה יש לומר, שנציגיה לרוב אינם לוקים בכך). זה נובע גם מהניהול הלקוי של היומן עליו עמדנו, גם מהאופי הישראלי החפיפניקי במיוחד כשזה נוגע ללו"ז, וגם מהתחמקות בוטה אך פשוטה. התוצאה היא כמובן אובדן של המון זמן שיפוטי, שהוא משאב במחסור. אם כל יום דיונים מתחיל באיחור של רבע שעה בלבד, ואם נניח שרק מחצית מהשופטים יושבים כל יום, המשמעות היא אובדן של 15,000 שעות שיפוט בשנה. כאן צריך להנהיג מדיניות של אפס סובלנות. איחרת ביותר מחצי שעה לדיון אזרחי? – הפסדת בתיק ותיחשף לתביעת נזיקין מצד הלקוח. איחרת ביותר מחצי שעה לדיון פלילי? – תשלם הוצאות אישיות. אתה מאחר כרוני? – העניין יועבר לטיפולה של ועדת האתיקה בלשכת עורכי הדין. אתה נאשם ולא הגעת? – יוטל עליך מיידית קנס של אלפי שקלים, במקום צו הבאה שאולי (רק אולי) יבוצע בעוד כמה שבועות. אתה חושב שנעדרת/איחרת מסיבה מוצדקת? – תגיש ערעור בתוך שבוע, מלווה בתצהיר ובמסמכים. זה כמובן יחייב גם את השופטים לבוא בזמן ולהתחיל בזמן, וזה לא רק יחסוך זמן אלא גם – ובעיקר – יוכיח שהמערכת מכבדת את עצמה ואת הבאים בשעריה.

אני חוזר על מה שאמרתי ואני מבטיח לומר זאת שוב ושוב: הבעיה מספר אחת של בתי המשפט היא ריבוי עורכי הדין הכושלים, הגרועים, המובטלים ובכמה מקרים – המופרעים. כן, המופרעים. יצא לי לראות כאלו בפעולה ויצא לי לקרוא פסקי דין המלמדים בבירור, שבאולם הופיעו עורכי דין ששפיותם מוטלת בספק. אני לא צוחק, אני לא ציני, אני לא מגזים. תקראו כמה מהידיעות שלי בשבועות האחרונים ותגיעו למסקנה דומה. זה אומר, שהבעיה איננה מתחילה בריבוי הסטודנטים למשפטים ואינה מסתיימת בהצפת מקצוע עריכת הדין. היא עלולה להימשך או להתגלות בשלבים מאוחרים יותר, כאשר האיש הוא כבר עורך דין כמה שנים. בית הדין המשמעתי הארצי של הלשכה עמד על כך בדרך אגב לאחרונה בציינו, כי עורך דין מקבל את הרישיון פעם בחיים ולאחר מכן איש אינו בודק את כשירותו ויכולתו. עורכי דין מטפלים בחיי אדם, ולא רק בתיקי רצח או גירושין. גם תביעת ביטוח יכולה להיות גורלית, גם תיק פשיטת רגל יכול להיות גורלי. לא ייתכן שאנשים יקבלו רישיון לעסוק בחיי אדם בלי שום בדיקה של מצבם הנפשי, ולא ייתכן שהם ימשיכו להחזיק ברישיון בלי שום מעקב לאורך עשרות שנים. יש לחייב אותם בבדיקות של מבנה אישיות לפני קבלת הרישיון, ובהתמחויות חובה לאורך שנות עבודתם. ואם המשמעות תהיה שהמטורללים והלא-כשירים לא יתקבלו או ייפלטו – כן יהי רצון.