לא הייתי אתמול בככר, אני לא מזדהה רגשית עם הייאוש שמנסה השמאל לנטוע בעם, במצב שבו יש כאן מיעוט מאוד קטן ומיואש, נכון היה שאותו מיעוט יטפל בייאושו ולא ינסה להדביק אחרים בו.
לשמאל אין שאיפות לשלום גדולות יותר מאשר לימין, לשמאל אין חזקה על השלום, יש הסכם שלום מרכזי אחד, משמעותי מאוד ויציב מאד, אשר חתמה ממשלת ימין עם המדינה הערבית הגדולה באזור, כך שגם במישור המעשי, יללות השמאל אינן הכוח שעומד מאחורי סיכויי השלום, אלא דווקא פיקחון לאומי, ושלטון הבטוח בעצמו ולא כזה הפועל מתוך ייאוש.
קרן של אור מצאתי בדברי דוד גרוסמן, קרן של אור שאולי תוציא את השמאל מייאושו, קרן אור של התלכדות סביב שלוש נקודות הסכמה:
- ישראל היא ביתו הלאומי של העם היהודי.
- ישראל היא מדינה דמוקרטית וכל אזרחיה שוויון זכויות לחלוטין.
- ישראל תעשה כל מאמץ לפתור את הסכסוך עם שכניה.
עקרונות מאוד מעניינים וכמעט מושלמים ומדוע רק כמעט?
כביתו הלאומי של העם היהודי, מדינת ישראל לא יכולה להבטיח שיווין זכויות מוחלט לאזרחיה, כביתו הלאומי של העם היהודי כל יהודי בעולם מרגיש בצדק בישראל כביתו, הוא מגיע לכאן מכל נקודה בעולם ומקבל מיד אזרחות, מקבל מיד חבילת תמיכה כלכלית, אנא יסביר לי מר גרוסמן איך מסתדרת ישראל כבית הלאומי של היהודים, עם שיווין זכויות מלא ליהודים ולאלה שאינם יהודים.
איום ממשי אז בואו נעלה הצעה לתיקון: שוויון זכויות למעט חוק השבות המעדיף באופן ברור ומובהק יהודים על פני לא יהודים.
ואם העקרונות האלה עם תיקוני גבול קטנים (הוספת העקרונות של חיסול ההסתה ומלחמת חורמה בטרור) מתאימים גם לימין וגם לשמאל, אז מדוע אינם מיושמים?
שכח כנראה דוד גרוסמן לרגע קט שהאיסלאם רוצה בהשמדתנו, ואף מצהיר כך בריש גלי, כותב כך בתורותיו, וזו בדיוק הסיבה שעל אף שהעקרונות שמפרט גרוסמן עם תיקונים קלים, אכן מאחדים, לפחות את הצד הימני של המפה, זה בדיוק מה שמרחיק את סיכויי ההסכמה, ומנגד השמאל דווקא פועל לפתרון הסכסוך בכל מחיר (בהתעלם מהעקרונות החיוניים האחרים), תוך לקיחת סיכונים שאסור לקחת, תוך איום ממשי על ישראל כבית הלאומי של העם היהודי, ותוך איום ממשי על מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית.
סופרים יכולים לשחק במילים, וליצור חזיונות תעתוע של ייאוש, על-מנת להעלות פתרונות קסם חסרי בסיס כתקווה לייאוש. מזל שסופרים אינם מנהיגים.
