כשהיינו ילדים, קיבלנו מטוס מתכת קטן מאורחים שהגיעו לבקר אותנו בדירת חדר קטנה שבה גרנו ברחוב הירקון בירושלים. הרצל ואני היינו אז בני ארבע ויהודה בן שלוש. הוא היה חקרן תמיד בנושאים טכניים, והוא אמר לנו: בתוך האווירון הזה (בירושלים השתמשו אז במילה "אווירוון" ולא "מטוס") יש טייס קטן, ועלינו להוציא אותו משם, ולבנות יחד אתו אווירון גדול, כדי לטוס אתו.
יהודה בן השלוש ישב ופרק את המטוס הזה לפירורים קטנים ולא מצא שום טייס. ראינו שהוא ממש מוטרד, והוא אמר לנו אז בעצב: הטייס ברח לנו, צריך למצוא אותו כדי לבנות אווירון ולטוס לחוצלארץ...
הוא לא הצליח אז לבנות אווירון, אך בתשעה באב השנה הצליח לממש את החלום שלו להפתיע את כולנו ולטוס לעולם אחר. היום, לאחר שהוא הובל למנוחת עולמים, יודעים כולנו שהוא המריא למחוז אחר.
אנו מרגישים שהוא תמיד יהיה איתנו, כי הוא חלק מאיתנו, חלק מתוכנו.
חובב טייס השיר המתנגן ברדיו אומר: 'כולנו רקמה אנושית אחת, ואם אחד מאיתנו הולך מעימנו, משהו מת בנו, ומשהו נשאר איתו'. וזו באמת התחושה: הוא נותר חלק מאיתנו, ומשהו בתוכנו נשאר איתו.
הרצל ואני כתאומים היינו בוגרים ממנו בשנה והיינו קרובים אליו, וגם כששרתנו בצבא יצא שכולנו היינו חיילים באותה תקופה. היינו מגיעים מן הצבא לחופשות יחד, אנו במדי זית והוא בבגדי חקי בהירים כיאה לחיילי חיל אוויר.
הוא התגייס שנה אחרינו, וכחובב טייס מגיל שלוש הוא היה מכונאי מטוסים. כנראה בזמן שתיקן מטוסים, הוא עדיין חיפש את הטייס הקטן שברח לו מן המטוס כשהיה בן שלוש.
לפני עשרים שנה כתבתי עליו שיר בספר שיריי "אגדת הדבש המר". העילה לכתיבת השיר הייתה ביקור אצל יהודה ז"ל, נדמה לי בחג סוכות, ואז סיפר לנו שהוא לומד את ספר הזוהר והכניס לביתו את כל הכרכים של ספר הזוהר... תמיד אנשים שלא הכירוהו היטב ראו בו איש חומר, אדם שעסק במסחר, אך כל מי שהכירו היטב ידע שהוא עוסק בתורת הנסתר, בקי היה בקבלה וגם באסטרולוגיה ובתורת כף היד, ואהב לקרוא ספרים בתחום המיסטיקה.
כך נכתב השיר הזה, "אחי הצעיר":
אחי הצעיר/
בלפור חקק אָחִי קָנָה בַּשּׁוּק בְּכַסְפּוֹ שְׁטָרוֹת שְׁטָרוֹת
אֶת הַזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ סְפִירוֹת סְפִירוֹת.
קָנָה אֶת עֲשֶׂרֶת הַסְּפָרִים הַשְּׁחוֹרִים
וְהֵם טְבוּעִים אוֹתִיּוֹת זָהָב בַּכְּרִיכוֹת.
הֵבִיאָם לְקִירוֹת הַחֶרֶס וְהַכֵּלִים
שֶׁל בֵּיתוֹ אֲשֶׁר בְּהָרִים.
וּבַלַּיְלָה רָעֲדוּ הַקִּירוֹת מֵאוֹר הַתּוֹרָה
וְכִמְעַט נָמַסּוּ שְׁבָרִים שְׁבָרִים.
כָּל הַלַּיְלָה יָצַר בַּחֲלוֹמוֹ סֵדֶר הַמַּדְרֵגוֹת
כָּל הַלַּיְלָה הִבְדִיל הַטָּהוֹר מִסִּיגֵי הַזָּהָב.
בַּבֹּקֶר עָמְדּוּ הסְּפָרִים לְבָנִים
לְלֹא קְלִפּוֹת וּשמָרִים
וּבְתוֹךְ קִירוֹת הַחֶרֶס הִתְפּוֹצֵץ הָאוֹר הָרַב
שְׁבָרִים שְׁבָרִים."
(מתוך "אַגדת הדְבש הַמר,1993) ׂׂ
יהודה חקק ז"ל כל חייו היה איש של נתינה, הנדיבות הייתה תכונה מהותית לו. הוא עסק במתן בסתר כל חייו. אלמנתו רחל ידעה תמיד לתת לו כתף תומכת, וגם בשעות הקשות ידעה לסעוד אותו בחליו. גם ילדיו עדיפז ומרדכי חשים את העדרו כאב וכסב. עדיפז גרמה לו אושר עם ילדיה אוריאנה ונועם, והוא אהב מאוד את נכדיו.
אמנו סעידה נמצאת כאן שבורת לב שהיא צריכה לקבור בן שני. לפני תשע שנים הלך אחינו הבכור אלי, בצער ובייסורים, ועליו כתבתי בעבר את ההספד "תחת השטיח של אלוהים". עתה ראתה אמנו סעידה מול עיניה איך יהודה דועך ואוזל. כן, גם סלעים נשברים.
יהודה הלך מעמנו, אך כמו שאומר ויליאם שייקספיר: "אך פֶּרח שכָּמש, עִם בּוא ימֵי סַגריר/ רק זִיו פָּניו אָבד. מִתקו יחיֶה לעַד".
