הטרגדיה של עודה אל ווארג'

רקטות מוות, שנורו מעזה לעבר "מפעל טקסטיל" בדימונה, הרגו את עודה אל ווארג' מכפר לא מוכר סמוך לדימונה. עודה אל ווארג' היה בן למשפחה, שרבים מבניה ובנותיה חיים בעזה וחלקם חיים בנגב. מאז 1948 המשפחה המבותרת ניהלה את חייה בניתוק כואב. רק לפרקי זמן קצרים באותן עשרות שנות ניתוק, במיוחד אחרי 1967, התאפשרו מפגשים בין כל חלקי המשפחה. בקיץ הזה, קיץ חם ולוהט, ירי, שנורה מעזה לעבר ישראל, קטף את חיי עודה אל ווארג' בכפר בנגב. ירי, שנורה מישראל לעברה של עזה, קטף את חייהם של בני אותה משפחה בעזה. לכוס התרעלה של משפחת עודה אל ווארג' הוסיף באטימות ובכהות חושים מנה מיותרת של כאב והשפלה דווקא מאיר כהן, שר הרווחה, איש דימונה. שר הרווחה מצא אשמים להיעדר מיגון לבדואים, אזרחי מדינת ישראל. לדבריו, העדר מיגון מציל חיים הוא תוצאה של אי-דאגת חברי הכנסת הערבים לבוחריהם. אמירה תמוהה שנאמרה במפגש עם ראשי רשויות בדואיות בנגב. לקרוא ולא להאמין, ששר רווחה בישראל מצא את האחראי למות של עודה אל ווארג ופציעתם הקשה של שישה תושבים בדואים, שחלקם מאושפזים עד היום. אותה כהות חושים הפגינה המדינה בתשובה לעתירה בבג"ץ, שהוגשה על-ידי האגודה לזכויות האזרח, כשטענה כי אחריות למיגון רובצת על כתפי התושבים. הציבור הישראלי ידחה בצדק ובמיאוס טענה, שאחריות של מיגון נאות בטרמפידה בגוש עציון יש להטיל על חברי הכנסת הדתיים. בתמיהה תתקבל תשובת מדינה, שהעדר מיגון נאות ושמירה נאותה באותה טרמפידה הם באשמת נבחרי ציבור דתי, וכי הם היו צריכים לדאוג למיגון בישוב שצביונו דתי. אבל כאשר מדובר בנציגי ציבור בדואי מותר להשתלח, מותר להסיר כל אחריות של המדינה. וחבל שכך.