בחייו, כמו גם במותו, נותר פרופסור ישעיהו לייבוביץ', שבימים אלה מלאו עשרים שנה לפטירתו, דמות שנויה למדי במחלוקת. סגנון לשונו הייחודי, שכלל התבטאויות קיצוניות ופרובוקטיביות, קומם עליו חוגים נרחבים במדינה, שלא הסכינו להשלים עימו. בתור שכזה קנה פרופ' לייבוביץ' את עולמו כנביא הזעם הישראלי הגדול ביותר, במהדורת הנביא ירמיהו של ימינו.
ניתן, כמובן, להתכחש לדיעותיו ולסגנונו הבוטים של פרופ' לייבוביץ, או לחלופין להסכים להן, אבל אי-אפשר להתעלם מן העובדה שהמדובר באיש-מצפון ממעלה ראשונה, שחרד תמיד מעומק ליבו לגורלה של המדינה ולגורל אזרחיה.
מעבר לכך הוא היה ענק-רוח ואיש-אשכולות, ללא מתחרה. כמו הרמב"ם, בשעתו, קנה גם פרופ' לייבוביץ' את עולמו כגאון, בזכות שליטתו המוחלטת בתחומים נרחבים, כמו רפואה, ביוכימיה, נוירו-פיזיולוגיה, פילוסופיה, וגם יהדות. עוצמתו והעזתו האינטלקטואלית, בצד משנתו השכלתנית, הפכו אותו למורה-דרך, שידע לפקוח את עיניהם של רבים.
נביא הזעם מעל לכל ניחן פרופ' לייבוביץ' בחוש נבואי. היה זה הוא שחזה לפני כל אחד אחר את מערכת היחסים הסבוכה שבין ישראל לפלשתינים. היה זה גם הוא שהזהיר מפני העימות המלחמתי הבלתי נמנע שלנו עם החמאס, בשל האיבה התהומית הנטושה בין שני הצדדים היריבים.
חרף התבטאויותיו הקשות בגנות צה"ל, המדינה והממסד הדתי - עדיין נעלמת מעיניהם של רבים וטובים, גם אחרי שני עשורים למותו, העובדה שפרופ' לייבוביץ' תרם רבות למפעל הציוני ואפילו לצה"ל, כשהיה בין היתר מפקד כוחותיו בירושלים של ימי מלחמת השחרור. אף שהתנגד נמרצות לממסד הדתי - הוא הקפיד על קלה בחמורה, ואת עיקרה של התורה הוא ראה במעמדו של האדם לפני האל, שבא לידי ביטוי בקיומן של המצוות גרידא, ולא באמונה כשלעצמה כאידיאולוגיה.ייחודו היה בכך שראה יהודי מאמין בכל מי שמקיים את אורח-חייה של התורה.
במלאת שני עשורים למותו - ראוי שייזכר פרופ' לייבוביץ' במלוא-ייחודו.
