בחודשים האחרונים הפך ארגון הטרור, "המדינה האיסלאמית" לתסריט בלהות עבור כל מנהיג במדינות המזרח התיכון. הארגון הרצחני, שכבר השיג דריסת רגל בסוריה, בעירק ולבנון ומאיים להתקדם עוד ועוד, מדיר שינה גם במדינת ישראל, שהיא כאי של יציבות בעת סערה רבתי, שהחלה עם פרוץ מאורעות "האביב הערבי".
אך עם כל הכבוד לסכנה שמהווה ארגון זה על המזרח התיכון בפרט ועל העולם בכלל, הרי שהדבר המדאיג כרגע יותר מכל את מקבלי ההחלטות בישראל הוא עצם שיתוף הפעולה בין ארצות-הברית ואירן והלחימה של השתיים כתף אל כתף בעירק נגד הקיצוניים הסוניים. במיוחד מודאג מכך ראש הממשלה
בנימין נתניהו, שהציב בראש סדרי העדיפויות הביטחוניים את פרויקט הגרעין האירני.
שיתוף פעולה זה של ארה"ב עם אירן מצטרף לשיתופי פעולה אחרים בין המדינות, כולל במלחמת האזרחים בסוריה ובנושא פרויקט הגרעין האירני - על-אף שלשני הצדדים יש אינטרסים שונים. מדיניות החוץ של ארה"ב בתקופתו של נשיאה
ברק אובמה שינתה את הכיוון של הממשלים האמריקניים הקודמים, שהתבסס על הציר הסוני המתון, והיא כעת משלבת יסודות של "איזונים ובלמים".
מצד אחד, ארה"ב עדיין מתחזקת את הקשר עם שתי המדינות הסוניות הגדולות במזרח התיכון (מצרים וסעודיה) ובאסיה (פקיסטן ואפגניסטן) - חרף העובדה כי בין ארה"ב ומדינות אלו נוצרו משברים. מצד שני, האמריקנים החלו להתקרב למדינות שיעיות גדולות כגון עירק ואירן.
לדידו של אובמה ויועציו לביטחון הלאומי, אירן היא למעשה הכוח המאזן את הציר הסוני רדיקלי, ולפיכך רצוי לשנות את המדיניות האגרסיבית והתוקפנית שהייתה נהוגה כלפיה עד כה - קו שהיה בשיאו בעת ממשל בוש, עת הכריז על "ציר הרשע", שאירן הייתה חלק אינטגרלי ממנו.
וכך, ניתן לראות עם כניסתו של אובמה לבית הלבן את השינוי הגדול במדיניות החוץ האמריקנית. האיום בדבר האופציה הצבאית עודנו על השולחן, אך הוא בהחלט נחלש והתעמעם. הדגש הפך מהתנהלות מאיימת ודוחקת, להתנהלות מקלה ומתמרצת (צמצום בסנקציות) המקדשת את הדיפלומטיה כפתרון האפשרי ואולי היחיד, דה-פקטו, לבעיית פרויקט הגרעין האירני.
פועל יוצא ממדיניות זו של אובמה הוא המשא-ומתן המתנהל בכמה סבבים בז'נבה בין שש המעצמות ואירן בנוגע לפרויקט הגרעין האירני. גולת הכותרת שלו היא הסכם הביניים עם אירן, שהקל בסנקציות על טהרן, בתמורה לחבילת צמצומים והימנעותה של אירן מהתקדמות בפיתוח הגרעין.
שיתוף הפעולה עם אירן בעניין עירק המתפוררת לבלימת הג'יהאד העולמי הסוני הוא נדבך נוסף במדיניות החוץ של האמריקנים והוא מקרב עוד יותר את היחסים בין שתי המדינות. ראייה לכך ניתן לקבל בשיחה ההיסטורית בין אובמה לרוחאני ובשינוי הטרמינולוגיה שחל בממשל, כשאובמה היה לראשון מאז המהפכה שכינה את אירן בשמה המלא - "הרפובליקה האיסלאמית של אירן".
על נתניהו להיות מודאג מאוד מהתפתחויות אלו, שכן הוא מציב בראש מעיניו - ובצדק - את פרויקט הגרעין האירני כאיום הקיומי היחיד הניצב כרגע מול מדינת ישראל. היחסים העכורים בין נתניהו ואובמה אינם מוסיפים לעניין זה, בלשון המעטה, ולצד המדיניות האמריקנית המכילה כלפי אירן, הם מחייבים את ראש ממשלת ישראל לתמרונים מדיניים ולפשרות אל מול הממשל האמריקני, כדי שזה ימשיך לדבוק דה-פקטו באסטרטגיה ובאינטרס הישראלי, שאינם בדיוק חופפים לאלה האמריקניים כפי שרואה אותם ממשל אובמה.
ייתכן כי השינויים הגיאו-פוליטיים במזרח התיכון, לצד התגבשות ציר סוני מתון (סעודיה, מצרים, ירדן והנסיכויות) המשתף פעולה עם ישראל והתהדקות היחסים בין ארה"ב ואירן, יביאו את נתניהו לבצע ויתורים נוספים בכל הקשור לסכסוך הישראלי-פלשתיני ויגרמו לישראל לחזור לשולחן המו"מ עם הרשות הפלשתינית כדי לנסות ולהגיע להסדר אזורי כולל.
וכך, גם אם ראש הממשלה אינו באמת מאמין ומעוניין בהקמת מדינה פלשתינית בעתיד הנראה לעין, הרי שמהלכים מדיניים קרובים יהיו בבחינת הכרח - ייתכן שכמראית עין בלבד - על-מנת לשמור על האינטרסים הביטחוניים והאסטרטגיים של מדינת ישראל לטווח הארוך.