מרדכי פנה למנהל אגף לשיפור פני העיר בעיריית גבעתיים וסיפר לו, שבכוונתו להגיש תלונה נגד שכנו בגלל כריתה לא חוקית של עץ. מה שמרדכי כנראה לא ידע הוא, שמנהל האגף מכיר את השכן באופן אישי, שאשתו של השכן עובדת באגף ושהשכן הוא גם ספק העירייה ועובד עם האגף.
מה עושה המנהל? מספר לשכן על התלונה העתידית וגם שולח לו מכתב שנושא את הלוגו של העירייה, שבו הוא מפרט את תוכן שיחתו עם מרדכי וההשמצות ששמע מפיו. השכן מחליט להשיב מלחמה שערה ומגיש תביעת דיבה נגד מרדכי (שלימים נדחית).
בהיוודע הדבר, מרדכי תובע את מנהל האגף והעירייה על פגיעה בפרטיותו בעצם חשיפת השיחה. בית משפט השלום בתל אביב קיבל (28.7.14) את התביעה. השופט ירון גת קבע, שפנייתו של מרדכי למנהל האגף הייתה בלתי רשמית, שלא הייתה בגדר תלונה רשמית ושבנסיבות כאלה אסור היה למנהל לחושפה בפני השכן. המידע חסה תחת הגנת זכותו של מרדכי לפרטיות, ומנהל האגף פגע בזכות זו כשהעביר את המידע לשכן בגלל יחסיו המיוחדים איתו. אילולא מידע זה, הוסיף גת, השכן לא היה מגיש את תביעת הדיבה נגד מרדכי.
בית המשפט ראה בחומרה את דבר גילוי המידע הסודי בידי עובד הציבור: "בשל האינטרס הציבורי האמור, סבורני כי בנוגע לפניות ולתלונות לא רשמיות בדבר מעשים בלתי חוקיים של הזולת, יש לקבוע חזקה, לפיה אי-גילוי הפנייה ואי-גילוי זהות הפונה הינם תנאים למסירתה, וכן יש לקבוע חזקה כי גילוי הפנייה עלול לפגוע בהמשך קבלת פניות דומות בעתיד".
במקרה זה הנסיבות היו חמורות במיוחד, בהינתן שמנהל האגף מסר את המידע לשכן בגלל יחסי חברות. גת הוסיף, שגם במקרה של הגשת תלונה רשמית לרשות חוקרת, למתלונן אין "ציפייה סבירה", כלשון חוק הגנת הפרטיות, שהמידע יועבר לנילון בנסיבות חברתיות.
פסק הדין קבע שגם עיריית גבעתיים אחראית לפגיעה במרדכי, מאחר שלא פעלה נגד מעשיו של מנהל האגף גם לאחר שהתוודעה לפרשה. העובדה שלא נקטה כל אמצעי, מקצועי או משמעתי, נגד המנהל הייתה בעוכריה. השופט ייחס חומרה נוספת לעובדה שהעירייה לא פעלה ברמה המערכתית להבהיר לכלל עובדיה את הפסול שבמעשי המנהל וכדי לקבוע כללי התנהגות פורמליים וברורים בנסיבות דומות. העירייה התרשלה עוד, נקבע, משלא קבעה הנחיות ברורות לעובדיה ולמנהליה בנוגע למותר ולאסור ביחס למידע שנמסר להם במסגרת תפקידם על-ידי תושבי העיר. העירייה והמנהל חויבו לשלם לתובע 40,000 שקל.
