כותב לנו חגי מרום, מי שהיה מבכירי מפלגת העבודה
באתר מעריב: "מקבלי ההחלטות פחדנים, הגיע הזמן להתעשת - הטריו ביבי, בוגי ובני אחוזי פחדים וחמאס מבחין בכך. הפצצות חיל האוויר לא ינצחו את המערכה. צריך לבתר את הרצועה, לנתק קווי פיקוד ותיאום של חמאס ולהביא להפסקת הירי".
עוד כותב לנו מרום: " איני בא מהימין. כיהנתי בכנסת כחבר מפלגת העבודה ואני חבר בה עד היום. אני שוחר שלום ומאמין בהסדרים ביטחוניים ארוכי טווח להפסקת הכיבוש הישראלי בשטחים. ולמרות זאת, ואולי בגלל זאת, אני קורא לראש הממשלה, לשר הביטחון ובמיוחד לרמטכ"ל להתעשת, להכין תוכניות פעולה קרקעית מיידית ולחדול מלהציג תווי מחיר. לבתר את הרצועה לבתרים, לנתק קווי פיקוד ותיאום חמאסיים ולהביא להפסקת הירי. ".
וממשיך מרום ואומר: "בסופו של יום צריך לתת מרגוע גם לתושבי עזה ולשקם אותה אבל לפי סדרי עדיפות ואחריות יש להבטיח קודם לכל את השקט אצל "עניי עירנו" ואצל קיבוצינו ומושבינו. "
אכן, נגלתה האמת שלך חגי מרום מבין השורות - האמת שנחשפה במערומיה עם הנטישה ההמונית של הקיבוצים והמושבים בחבל עזה, שהם כדבריו, "עניי עירו" של חגי מרום, להם, כמשתמע מדבריו, מגיעה ההגנה האולטימטיבית של מלחמה כוללת בחמאס, חרף האבדות הכבדות הצפויות לנו בקרב זה.
הייתי רוצה להציג לחגי מרום ולראש מפלגת האופוזיציה, בוזי הרצוג, שתי תמונות שצולמו סמלית ב-16 ליולי 2005 בכפר מימון - 9 שנים בדיוק ל-16 ביולי 2014 יום פתיחת מבצע "צוק איתן", תשע שנים לקריסת אשליות שלום-אוסלו הרצחני והממאיר של מרץ ומפלגת העבודה, של מושחתי הליכוד והאופורטוניסטים בתוכו, מי שהלכו כסומים לאסון ההינתקות של
אריאל שרון, מי שמכר את נשמתו לשטן האסון הלאומי הזה, עבור פדיון פשעיו הכלכליים במערכת המשפט המושחתת של הפרקליטות ובג"ץ, בדרך שכל כולה, שוחד ושלמוני מסירת גוש-קטיף וצפון השומרון לחמאס, כפדיון חטאיו של שרון.
הרים של שקרים, הבטחות שווא ואשליות הציף אותנו רה"מ שרון, ויד ימינו, שר הביטחון הכושל,
שאול מופז, ורעיו לבני ואולמרט, והאמת המרה הכתה בנו שנה אחת בלבד מתום הגירוש הנפשע, בחטיפת
גלעד שליט, וכל השאר הוא היסטוריה מדממת של רמייה וכחש.
ומי מהם, ולו צדיק אחד בסדום, יכה היום על חטא? טול קורה מבין עיניך, חגי מרום.
שמחה לא מועטה לאיד, על-ידי מקצת מהשוטים של ההתיישבות העובדת בחבל עזה, הופגנה באותם ימים של כאב וחוסר אונים, כאשר רבבת מתיישבים נאמנים בנצרים, גוש-קטיף וחבל השומרון הצפוני גורשו בכוח הזרוע מביתם שנחרב, מקהילותיהם שחרבו, מבתי הכנסת שנשרפו.
המוני עם ישראל הגיעו מכל קצוות הארץ להפגנה הבלתי נשכחת ההיא בכפר מימון, כאשר אלפי שוטרים וחיילים מקיפים אותם מכל עבר, וממעל, במצנח רחיפה, הציגו להם שכניהם שמעבר לקו הירוק, את אמרת המעל הבזויה: "עת לטעת ועת לעקור נטוע".
לעקור את המגינים, את מי שבגופם ספגו את הפצמ"רים, הרקטות, את רצח 5 הילדים על אמם, ובנים על אבותיהם, מי שהיו מתנחלי גוש-קטיף, ובאחת הפכו לפליטים בארצם.
הם היו השכפ"ץ שלנו, לא רק שכפ"ץ פיזי, בשר ודם, אלא שכפ"ץ מוסרי של אנשים יראי השם ועובדי אדמה שאינם מתבכיינים, מי שהיו מוכנים לשאת את סבל הטרור במסירות נפש שאין נעלה ממנה, אלה שבלי תלונה אחת נצמדו לאדמה בכל מחיר, מי שנתנו לחיילים שהגנו עליהם, את הגיבוי והתמיכה שהם ראויים להם, כבני עם אחד.
ומי שנתן ידו לעקור את נטיעות אחיו, יזכור היום את הכתובת הנוראה ההיא: "עת לטעת ועת לעקור נטוע".
ואף על-פי כן, ארוכה היא הדרך לחרות, אך לא ירחק היום ומתיישבי גוש-קטיף עם מתיישבי חבל עזה כולם, יחזרו לבתיהם, כי עת לטעת היא, ועת לבנות מהריסות, ועת דחופה היא לעקור את עמלקי החמאס בדם ואש.
