כמה וכמה דיוטות מצטופפות בתיבה האחת "קְּלָלָ֗ה" ומה שמונח בדיוטא אחת אינו מונח בשנייה. בדיוטא אחת קללה היא מארה. איזה זדון שסורו רע, ואין לו אדונים לבד מן הרוחות המדיחות לשם הדחה, בא לשכון בתיבה קְּלָלָ֗ה ואם מין ממיני הדיפת "עין הרע" לא חסם בפני המארה את דרכה, צריכים לתור אחר כוח מאגי רב עוצמה שיפנה אותה, את המארה, מתיבת קְּלָלָ֗ה. הזדון הזה, העקר לחלוטין מכל זירעוני מוסר, או נאמנות וחף מכל שיקולי גמול או עונש, כמוהו כחוצן מפלנטה של רוע סתמי שנחת על פלנטה ארץ לאסור מלחמה על אלוהים ואדם המושלים בה. מאין, לא לאלוהים ולא לאדם, שפה להידבר בה עם החוצן הזה, הוא מאיים להכות אותם שוק על ירך ואלא אם כן חרב קוסמים תקפד את ראשו, אימתו גדולה עד אין שיעור, ואובות וידעונים ושדים ורוחות וברקים ורעמים נושאים את החוצן הזה על כפיים ודומה אין פודה.
- בדיוטא אחרת של התיבה, לנה קְּלָלָ֗ה שכולה עונש מכאן, מן הפלנטה ארץ ומשמיה, המשרת את מערכת אכיפת הציות של האדם באשר הוא אדם לחוקי האלוהים באשר הוא אדון הטוב והישר. לעונש יש תוקף של גורל המולך תמיד ואין עליו עוררין. איסור אכילת עץ הדעת טוב ורע, חוק יסוד אוניברסאלי, שהופר על-ידי הנחש המפתה, והאישה המפותה והאדם הנכנע, גוזר קללה מותאמת לכל אחד מן השלושה. "וַיֹּאמֶר֩ ה' אֱלֹהִ֥ים אֶֽל-הַנָּחָשׁ֘, כִּ֣י עָשִׂ֣יתָ זֹּאת֒ אָר֤וּר אַתָּה֙ מִכָּל-הַבְּהֵמָ֔ה וּמִכֹּ֖ל חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֑ה עַל-גְּחֹנְךָ֣ תֵלֵ֔ךְ וְעָפָ֥ר תֹּאכַ֖ל כָּל-יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ . וְאֵיבָ֣ה אָשִׁ֗ית בֵּֽינְךָ֙ וּבֵ֣ין הָֽאִשָּׁ֔ה וּבֵ֥ין זַרְעֲךָ֖ וּבֵ֣ין זַרְעָ֑הּ ה֚וּא יְשׁוּפְךָ֣ רֹ֔אשׁ וְאַתָּ֖ה תְּשׁוּפֶ֥נּוּ עָקֵֽב". (בראשית ג',י"ד-ט"ו) הנחש הקדמוני הזה, היה לאבי כל הנחשים בארץ ומלואה. כל הנחשים הולכים על גחונם, ואוכלים עפר כביכול, ואיבת עולם
פעורה ביניהם לבין האדם. רבי ניסים גירונדי (הר"ן, ברצלונה 1320-1380) תוהה ומסביר, "מה הייתה הקללה לנחש באיבה אשר בינינו ובינו, כי אין ספק שאנחנו בבחירתנו לא נרדוף אחרי הנחשים להזיקם ולהמיתם, אבל נברח מהם בכוחנו, מי ייתן שלא נפגוש אותם לעולם, ואם כן האיבה הזאת קללה לאדם לא לנחש". הפוחד הוא המקולל, לא המפחיד. כך על-פי היגיון פשטני. אך לאמת,משיב הר"ן (דרשות הר"ן, הדרוש הראשון) בלשון ארכאית כלשהו שעניינה מתורגם בזה, מי שגזרו עליו להטיל אימה, זוחל מקולל בעולם. אוי לו למי שהעניקו לו איבה ככלי התקשור היחיד בינו לבין זולתו. זו קללתו.
- "אֶֽל-הָאִשָּׁ֣ה אָמַ֗ר הַרְבָּ֤ה אַרְבֶּה֙ עִצְּבוֹנֵ֣ךְ וְהֵֽרֹנֵ֔ךְ בְּעֶ֖צֶב תֵּֽלְדִ֣י בָנִ֑ים וְאֶל-אִישֵׁךְ֙ תְּשׁוּקָתֵ֔ךְ וְהוּ֖א יִמְשָׁל-בָּֽךְ"(שם, ט"ז) העונש הרובץ על האישה שנתפתתה להפר את איסור עץ הדעת ופיתתה את אדם באהבת ובתשוקתה לעבור עליו עימה, הוא שצער חרדת ההריון, וכאב הלידה, וייסורי גידול הבנים מוטלים עליה מאז עד סוף כל הימים. האב, שותפה הנחשק להורות, קונה פטור מייסורים אלה מכוח היותו מושל בעירו ומתגדל כאיש גם בלא ייסורי אבהות. האישה כמו נגזר עליה לאבד באהבתה את קסם נשיותה ואת כבוד אימהותה בלא ייסוריה. זו קללתה.
- "וּלְאָדָ֣ם אָמַ֗ר כִּֽי-שָׁמַעְתָּ֘ לְק֣וֹל אִשְׁתֶּךָ֒ וַתֹּ֙אכַל֙ מִן-הָעֵ֔ץ אֲשֶׁ֤ר צִוִּיתִ֙יךָ֙ לֵאמֹ֔ר לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ אֲרוּרָ֤ה הָֽאֲדָמָה֙ בַּֽעֲבוּרֶ֔ךָ בְּעִצָּבוֹן֙ תֹּֽאכֲלֶ֔נָּה כֹּ֖ל יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ". (בראשית ג',י"ז). הכתוב אינו אומר כי האדם קולל. הוא אומר אֲרוּרָ֤ה הָֽאֲדָמָה֙, אבל מדגיש כי אדמה עצמה איננה יכולה להיות ארורה, אבל בַּֽעֲבוּרֶ֔ךָ, שאינך יכול לאכול לחמך ממנה בלא אמצעי, בלא סיקול, וחריש וקציר ודיש וטחינה לקמח, בלא "זֵעַ֤ת אַפֶּ֙יךָ֙..."(שם י"ט), היא משולה כארורה, כמקוללת. "בנפשו יביא לחמו",(פיוט ונתנה תוקף) זו קללתו.
- לדיוטה זו יש דיוטה שכנה שקרובה לה.חכמינו (סוטה מ"ח,א') אמרו, "אין לך יום שאין בו קללה". רבי מתיתיה היצהרי, אחד משלוחי ישראל בפולמוס הראוותני עם ראשי הכנסייה בספרד שקנה לו שם "ויכוח טורטוסה" (1413) בדברי הימים, כתב בפירושו למסכת אבות, שקללה זו שמדובר בה היא מלאי הייסורים
היורדים על האדם. "אין לך אדם שאין לו אי-זה צער ויגון, אם באיבריו אם בבניו, אם בחולאים בהנהגתם, אם במשרתיו או באשתו או בבלבול בעסקיו, או בנצוח באויביו". כל מה שגורם צער, מנוי בקללות הבאות כל יום, מצרה גדולה כגון מה שאמרו בערכין ט"ז,ב', "הושיט ידו לכיס ליטול שלש (מטבעות) ועלו בידו שתים" (כי מחמת עוניו אין לו כדי שלש)- ועד לצרה זוטא כגון "כל שארגו לו בגד ללבוש ואין מתקבל עליו...".או "אפילו נהפך לו חלוקו", צרה שאין פחותה ממנה, אבל אם מתייחסים אליה כצרה היא משולה כקללה. אדם בוחר את ייסוריו. הם שלו. הם אינם ניתנים להשוואה לייסורי איש זולתו. הם לא מדידים. הבחירה להתייסר אוביקטיבית בצרה יחסית, היא קללתו.
- יש צד שווה לשתי הדיוטות האחרונות שדובר בהן. ייסורים הם קללה שאדם יכול להפוך אותה לברכה. הם מזככים את האדם. הם פיגום אמין בבניין קומתו המוסרית. ייסורי לידה וגידול בנים קושרים אם לבנה בחוט טבור שאינו ניתק כל חייהם, אפילו אחרי מות אחד מהם. זיעת אפיים מקנה לעבודה ערך שאינו נמדד בשווקים אלא בבית היוצר של המידות הבין-אנושיות, של החתירה לצדק חברתי, של מיצוי כוחות הנפש. מאהבתו של הבורא את האדם, חסך ממנו חיים בלא ייסורים לבל יהפוך חלילה לעקר מכל מחר, לבל ייוולד כסריס ממוסר. ואף על-פי כן, גם ייסורים שיש בהם ברכה, עושים להם דיוטא בתיבה קְּלָלָ֗ה ולו מפני שהאדם במר נפשו קשה לו עד מות לקבל אותם אחרת.
- ויש עוד דיוטה. היא נעולה בשבעה מנעולים מכל הפיכה לברכה. היא דיוטת הגידופים והחרפות שמגדף ומחרף אדם את חברו. "והוא גנאי גדול למאמין. וכבר התירו עמי הארץ לעצמם זה, עד שהגיעו בו אל תכלית הגנות, והם מכוונים בזה להפליא ולהפליג בגדופיהם ולהגדיל ולפאר חרפותם, והם דומים בזה למה שאמר הנביא ישעיה בפרק ט', פסוק ט"ז, "כָל-פֶּ֖ה דֹּבֵ֣ר נְבָלָ֑ה". (ספר חובת הלבבות שער י',פרק ו').קללת אדם, כל אדם, אסורה, אבל הפסוק ממנה נלמד איסור כולל זה הוא " לֹא-תְקַלֵּ֣ל חֵרֵ֔שׁ..." (ויקרא י"ט,י"ד), להוציא מליבם של המחרפים כי איסור קללה בא להגן על האדם מפני הצער וחרדת פחד מגזירת גורל שקללה שהוא שומע גורמת לו. אכן יש מאמינים, "...שיש כוח סגולי בדבור המצוייר במחשבה לפעול לטוב או להפכו לרע ובלעם יוכיח... אבל מפרשי
המצוות הפילוסופים טענו כי הקללה אינה יכולה להזיק למקולל והוא דבר שהטבע והשכל מכחישו".(דבר המשפט לרבי חיים דוד הלוי, הלכות סנהדרין פרק כ"ו ). מי שהיה רבה הראשי הספרדי של תל אביב, מצטט את 'מורה הנבוכים' להרמב"ם המזהיר כי יש וההמון רואה בקללה נשק היכול להזיק לנפש יותר מנשק שתכליתו לפגוע בגוף, אבל איסור הקללה לא באה לגונן על נפש המקולל אלא "....כוונתו להיזק המגיע לשלמות החברה בגלל התערערות השלום וליבוי שנאה הבאה בעקבות הקללה". הרב חיים דוד הלוי מתמצת גם דברי הרמב"ם ב'ספר המצוות', מצות לא תעשה שי"ז, בהן הוא מסביר טעם איסור קללה מכוח הראייה הפסיכולוגית של המקלל העולה על מסלול של הליכה בשבי אחר קללתו. הקללה שבפיו מפעילה את דמיונו. כובשת. עלולה לקחת בידיה את ההגה של ספינת חייו, "... כי כשהנפש כשהתנועעה לנקום מהמזיק, לפי צורת ההיזק הקיימת בדמיון, הנה לא תסור מהיות מתנועעת ... ופעמים לא תנוח עד שתאבידהו מממונו, ופעמים עד שתנקום בגופו ופעמים יהיה העניין יותר קשה, ולא תנוח עד שתיקח נפש המזיק וזה הוא התכלית ( של הקללה בפי המקלל)..... כשהזהיר שלא יגיע נפשו לנקמה ולא ירגיל לכעוס" . המביט לתוך הדיוטה בה לנה הקללה ממין זה, צריך לחרוד. אזרוח החרמות והגידופים והחרפות בתוך לשון כיכר העיר, מחריב את העיר כולה, וליבוי שנאה עד הגבולות שחופש הדבור לא חוסם אותה עלולה להיגמר בפלילים הרי גורל. מילה יכולה להרבות אהב. מילה יכולה לנבא שנאה. כוחה היא ברכתה. כוחה היא גם קללתה.
- ודיוטה עוד אחת יש בתיבה "קללה". זו דיוטת הבחירה החופשית. פסוקי ספר דברים לנים בה, "רְאֵ֗ה אָנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לִפְנֵיכֶ֖ם הַיּ֑וֹם בְּרָכָ֖ה וּקְלָלָֽה. אֶֽת-הַבְּרָכָ֑ה אֲשֶׁ֣ר תִּשְׁמְע֗וּ אֶל-מִצְוֹת֙ ה' אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּֽוֹם וְהַקְּלָלָ֗ה אִם-לֹ֤א תִשְׁמְעוּ֙ אֶל-מִצְוֹת֙ יה' אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וְסַרְתֶּ֣ם מִן-הַדֶּ֔רֶךְ אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם ..." (דברים י"א,כ"ו-כ"ח). הרשות ביד כל אדם לסלול את דרכו. ".... והבחירה בידו לעשות טוב או רע, שאם לא כן לא היה מקום לתורה והיה העונש והשכר בטל".( פירוש רבי בחיי בן אשר על התורה). בדברים ל',י"ט, חוזר משה בנאום הפרידה ואומר "הַעִדֹ֨תִי בָכֶ֣ם הַיּוֹם֘ אֶת-הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת-הָאָרֶץ֒, הַחַיִּ֤ים וְהַמָּ֙וֶת֙ נָתַ֣תִּי לְפָנֶ֔יךָ, הַבְּרָכָ֖ה וְהַקְּלָלָ֑ה, וּבָֽחַרְתָּ֙ בַּֽחַיִּ֔ים לְמַ֥עַן תִּחְיֶ֖ה אַתָּ֥ה וְזַרְעֶֽךָ". אין ספק כלל ששני
מיני חיים אמורים כאן שאין הלשון סובלת שיאמרו וּבָֽחַרְתָּ֙ בַּֽחַיִּ֔ים - לְמַ֥עַן תִּחְיֶ֖ה. הַחַיִּ֤ים משמע הטוב, משמע הישר, ו הַבְּרָכָ֖ה אינו אלא שם אחר לאותה מהות, לְמַ֥עַן תִּחְיֶ֖ה משמע תתקיים, תוציא ימיך הקצובים לך בשלום וביטחון. ברירה זו שמורה לך על-פי זכותך. גם הברירה האחרת, זו ששמה הַמָּ֙וֶת֙ ושמה האחר הוא הַקְּלָלָ֑ה. רצונך, אם בחרת בחיים, זו הדיוטה המאירה ביותר בתיבה האפלה. היא האפלה ביותר אם בחרת במוות. ברצונך היא נוגהת. ברצונך היא
|