נזיפתו הפומבית של ראש הממשלה בשרי הקבינט התפרשה בתקשורת כנזיפה בשרי הימין, למרות שראש הממשלה לא נקב בשם כלשהו. לפיכך מותר להניח ולקוות שהיא הופנתה גם כלפי
ציפי לבני, העושה לילות כימים כדי להחדיר את מחמוד עבאס ומרעיו לכל הסדר, בשעה שהאיש הוא חלק מהבעיה ואיננו פתרונה. היא ואחרים טרם התפכחו מרעיון המדינה הפלשתינית, הכרוך בגירוש גזעני של יהודים מבתיהם בארצם.
על אף ההתלכדות המבורכת המלווה את "צוק איתן" נשמעים פה ושם קולות המנסים לתקוע טריז – "לשנות את סדר העדיפויות" – בין המתנחלים ב"חוטף עזה" (שם הולם יותר את המציאות מאשר השם המתקתק ואבסורדי "עוטף עזה") לבין אחיהם ביהודה ובשומרון. גישה כזו משתלבת ברעיון הנפל של לבני ואחרים, שעיקרו מתן לגיטימציה לאויב ולשאיפותיו ודה-לגיטימציה למתיישבים ביהודה ובשומרון.
הבה נניח שתמורת שלום אמת ידרוש האויב נתחים מהנגב, למשל "חוטף עזה". האם יעלה על הדעת לשאול את מתיישביו של קיבוץ כלשהו ב"חוטף" (היושב על שרידי כפר ערבי כלשהו) אם יהיו מוכנים להתפנות תמורת שלום? או: מדוע אדמת ה"חוטף" "קדושה" יותר מקרקעות יהודה ושומרון, ולמען שמירתה בידינו יש להילחם? במסגרת דיון על סדר עדיפויות לאומי יש לשקול מה קודם למה: ביטחון או "שלום"? נכון שחוזה שלום הוא מרכיב בביטחון, אבל נכון עוד יותר שגבולות בני הגנה והרתעת האויב חשובים יותר.
מאז ראשית הציונות – ולא מאז "הכיבוש" – מתנהלת בארץ מלחמה נגד ההתיישבות היהודית בארץ ישראל, ללא קשר ל"קו הירוק". יש להתייחס אליה כמלחמה, הן ב"חוטף" והן ביהודה ובשומרון, ולהורות לצה"ל להשתמש בכל אמצעי שימצא לנכון כדי להכריע. ההכרה במלחמה כמלחמה גם תשלול את הטיעון שאין זה תפקידו של צה"ל לעסוק ב"שיטור". ככל שצה"ל ינצח מהר יותר כן ישוקמו המורל וכושר ההרתעה שלו ושל העם ויקטן הסיכוי לחידוש המלחמה.
מורל הצבא והעם נגזר גם מהתנהגות אמצעי התקשורת, שאינם מקלים – בלשון המעטה - על החיילים את ביצוע משימותיהם הקשות. במקום זאת, הם מוסיפים חזית נוספת, שגם בה ידי החיילים והקצינים כבולות והם מנועים מלהגיב. כמו-כן, יש להתייחס למלחמה במחבלים באותה אמת מידה בכל מקום. לא ייתכן מצב שבו חיילים הפוגעים במחבלים בתוך ארץ ישראל מוקעים על-ידי התקשורת.
הגיע הזמן שעם ישראל ישוב אל הציונות המקורית והאמתית, אשר מטרתה שרירה וקיימת גם היום: ריכוז עם ישראל בארץ ישראל. מכאן שעל ממשלת ישראל מוטלת החובה להוביל את העם, בארץ ובתפוצות, להתמודד עם האתגר של עלייה לארץ ישראל והתיישבות וקליטה בכל חלקיה. אופק מדיני הוא קידום ייעודה המרכזי של מדינת היהודים ולא הקמת מדינה לאויביהם.
נושא זה, ולא "תהליך השלום", הוא שצריך לעמוד בראש סדר העדיפויות הלאומי, ובראש רשימת הנושאים שבהם עוסקות הממשלה והתקשורת. ריכוז העם היהודי במולדתו יביא להקלה רבה הן מבחינה כלכלית והן מבחינה דמוגרפית, ובסופו של דבר יגדיל את הסיכוי להשגת שלום אמת.
