לקחי עזה מה לומדים מחגיגות הניצחון בעזה? בראש ובראשונה שלחמאס יש עַם. ואולי האישה העזתית הפצועה, שקיבלה טיפול רפואי מסור בבית החולים סורוקה, והתודה שלה לישראל הייתה בדמות ניסיון פיגוע, היא סמל, המגלה עם איזו אוכלוסייה יש לנו שם עסק.
מעֵבר לכך, החגיגות משקפות את כוחה של פסיכולוגיית ההמונים ותעמולת הכזב של הנהגת החמאס לשטוף את מוחות הציבור ולגרום להתלהמותו ולהתלהטות יצריו, ולהיות מוּבלים באף, גם אם חורבות העיר ההרוסה מצביעות על תבוסה ומכריזות כי המלך הוא עירום. די 'אם אמרת - כבר ניצחת' אמרנו?
לא לשמנפוביה שמנפוביה? לא במחוזותינו. ודאי אסור שהתופעה תהייה נחלת הצוות הרפואי, שאָמוּן על האתיקה המקצועית ואָמור לפעול בגישה רפואית נטו. אין זה משנה כלל אם ההשמנה היא מבחירה או לא. כדאי שהרופאים ירעננו את אמנת זכויות החולה, שנחתמה לפני כעשור, ויפנימו את החוק, שאינו משתמע לשתי פנים, כי אין להשפיל חולה ולהעליבו ויש להתייחס אליו בכבוד.
אם רופא או מטפל לוקים בתסמונת זו, כדין כל הפרעה אישית, עליהם לעבור טיפול נפשי להתמודדות עם התופעה. אחרת, אין להכשיר אותם למקצוע, ויש לשלול מהם את הרשיון לעסוק ברפואה.
מדינת היהודים אין ספק שבמדינה רב אתנית ועדתית כשלנו, חובה לשמור על דו-קיום. ועם זאת, עם כל הכבוד לבני המיעוט הערבי, ברצוני להזכיר להם שאנו חיים במדינה יהודית, ולא במדינת כל אזרחיה. ההפגנה נגד נישואי הזוג היהודי - ערבי מיפו לא הייתה בגדר התערבות בצנעת הפרט, אלא מחאה כואבת נגד נישואי התערובת ומכת ההתבוללות, המשתוללת בתפוצות, אך למרבה הצער אינה פוסחת גם על ארצנו הקטנטונת.
מעֵבר לסיפורים טראגיים שצמחו לא פעם מנישואי יהודיות לערבים - ואשר מתועדים היטב במשרדי להב"ה ו'יד לאחים' - אי-אפשר להתעלם מכך שמדובר בנושא קריטי, הנוגע לעתיד הדמוגרפי ואופיו של העם היהודי במדינה.
מדוע נשיא המדינה, ראובן ריבלין, שגינה בצדק את ההסתה כלפי הערבים, לא גינה באותה מידה את נישואי התערובת? דומה כי התשובה למגיפת האנטישמיות, שהרימה ראש בניכר, היא מדינת היהודים.
התשובה עלייה דומה ששני המאפיינים הסמליים המרכזיים של האנטישמיות, המשתוללת בתפוצות, הם מצד אחד העלמת כל סימן זיהוי יהודי בגינה, ומנגד השלט המצמרר שנתלה על מסעדה בלגית: "הכניסה מותרת לכלבים, אבל לא ליהודים", כשהמכנה המשותף ביניהם הוא השפלת עמנו, וניסיון להכחידו, חלילה. לא מדינת ישראל היא אפוא הסיבה לאנטישמיות, אלא קיומו של העם היהודי.
פרופ' פורת ציינה שלושה ממרכיבי האנטישמיות, אך בצד השמאל הרדיקלי והימין הנוצרי נראה שהגורם המרכזי הוא ההגירה האיסלאמית. התופעה היא בעיקרה עממית, בשעה שהשלטונות והתקשורת מתנערים ממנה. לא סוד הוא, כפי שציין הרבי מלובביץ', שארץ ישראל המובטחת היא עדיין הארץ הבטוחה ביותר ליהודים. מה הפלא שבשנת 2014 בלבד עלו 3500 יהודים לארץ, רובם מצרפת, ובכללם כאלף יהודים, שנמלטו מאימת האנטישמיות, במהלך המלחמה? נותר רק לקוות ששאר היהודים, שליבם בישראל, יעשו עלייה. המדינה היהודית היא התשובה למכה זו.
פסוקו פצמ"רים פגעו בעוטף עזה? -
הודף עזה אחרי 50 ימי לחימה הפסקת אש? -
יוֹבֵל המבולבל 