התלבטתי מאוד אם יש מקום להידרש לסוגיה שבכותרת אך משראיתי פרסום רשמי של הלמ"ס על פיו במהלך חודש יולי יצאו את הארץ בדרכם לחו"ל למעלה משש מאות אלף ישראלים פסקה ההתלבטות.
השתלשלות האירועים ידועה. מדינה שלמה עקבה בדאגה עצומה אחר גורל שלושה נערים חטופים, בחלוף ימים ארוכים התבררה האמת המרה כי נרצחו ובתוך ימים מצאנו את עצמנו במלחמה. פגזים וטילים מתפוצצים מעל ערינו, רבבות מגויסים למילואים, דאגה וחרדה אוחזת בכולנו בצד תפילה בלתי נפסקת לשלום חיילינו הגיבורים המוסרים נפשם להגן על כולנו.
בתוך המציאות הזו, רבבות רבות של ישראלים אורזים את מזוודותיהם, חוצים את ביקורת הגבולות, מתעכבים לרכוש מנעם כזה או אחר בחנות ללא מכס, ממריאים אל על, מגיעים אל היעד הנבחר ומתמקמים באכסניה ברמת כוכבים כזו או אחרת. בימים הבאים עליהם לטובה יקיצו בבקר לארוחת בקר מפנקת, יצאו למסע קניות ברחובות הכרך, יטיילו במרחבי הניכר ויתענגו על עתיקות, מסעדות ופינוקים מפינוקים שונים. הטיול לחוץ לארץ יכלול מן הסתם חוויות לרוב, התנסויות, הרפתקאות וכיף לשמו.
אשריך ישראל!!.
שאלתי אנשים שונים אם יש להם הסבר לתופעה, בעוד העם היהודי נלחם על קיומו ומיטב הנוער מקיז את דמו, רואים רבים בעם הזה את מקומם בחוץ לארץ שם הקרואסון המקומי ותפנוקי הלובי במלון מייצרים מציאות כה רחוקה מזו בה נתונים אחיהם הנלחמים על נפשם כאן בארץ, מציאות כל כך מנוכרת.
התשובות בהן נתקלתי הפתיעו אותי, אני מוכרח לומר. "החופשה תוכננה מראש" הייתה התשובה השכיחה ביותר בה נתקלתי, למרבה הכלימה.
הגעתי למסקנה שמשהו יסודי מאוד מקולקל כאן אצל עמך ישראל. כאמור, לא מדובר בתופעות חריגות, זעיר פה זעיר שם. בעוד הטנקים שועטים, בהיות החיילים המיוזעים במחילות עזה ובשטחה הבנוי והממולכד, בשעה שהחללים נספרים מדי יום ומדי שעה ובהתמלא בתי החולים פצועים רבים,חלקם קשה ובינוני, בתוך כל זה רבים מאחינו מתחפפים אל מציאות אחרת נינוחה ונעימה, כיף של חופשה!!
במקומותינו צובאים המונים על בתי החולים. הם שם כדי להעניק מעצמם ומשלהם לבחורים הפצועים שחייהם השתנו באחת. ממתקים, כיבודים,תשומת לב וקיטונות של אהבה. זכורה לי בקשת אחד מבתי החולים לחדול מביקורים אצל חייל פצוע "בודד" שכן הוא גם צריך מעט מנוחה בכדי להחלים.
עוד לא הזכרנו את ההלוויות. לאסוננו כמעט מדי יום אנו קוברים את מתינו. עלם טהור במושב ונער שלא הספיק הרבה בעיר. בחור מופלא שצמח לפקד על סיירת ועמד להתחתן וחייל בודד שבחר למסור את נפשו עבור כולנו. נתקלנו בתופעה חדשה ומרגשת במיוחד - להלוויות החיילים הגיעו לעתים רבבות, רוב המשתתפים כאלה שלא הכירו את החייל שנהרג אלא שלא יכולים היו לתת לו ללכת בלעדיהם בדרכו האחרונה.
ובימים הקשים האלה של דאגה ושל שכול, של התגייסות ותרומה, של ערבות הדדית וגורל אחד...החגיגה בחו"ל של אחינו הנופשים נמשכת, באוויר בים וביבשה, מנצלים כל רגע, נהנים מכל רגע....
עצוב לי לכתוב את הדברים אלא שלדאבוני ולבושתנו אני מתאר מציאות. ישראלים הוללים החוגגים את מנעמי החיים בחו"ל בעוד שכאן בארץ מתינו מוטלים לפנינו ופצועינו בגוף ובנפש דואבים ומשוועים למזור ולתחושת היחד.
איני מלין על איש והאמור לעיל איננו אישי. אני מבכה מציאות מרה אליה הגענו כזו המאפשרת לאחים יהודים להיות כה מנוכרים איש לרעהו, כה עסוקים בעצמם וכה מנותקים מגורלנו המשותף אותו אנו חיים ומתים בימים אלה ממש.
