תושבי "עוטף עזה" - במשך 14 שנה ספגו "טפטופים" ו"ממטרים" של פצמ"רים, רקטות ו"שגרת חיים" לא נורמלית, מפחידה, הורגת. שילמו במצב נפשי, בחיי אדם, בפגיעה בכלכלתם, בחקלאות, במסחר, בתעשיה ובחיי היום יום. לא הצליחו מעולם לשכנע אף ממשלה שהם חלק מתושבי מדינת ישראל שהיא מחויבת בביטחונם לא פחות מביטחונם של השרים עצמם. נכון להיום - ייתכן שהשיגו שקט אבל החששות שלהם ואי האמון שלהם מוצדקים בהחלט ומסתמכים על ניסיון מר. הבעיה - איש לא יכול להבטיח להם יותר מזה. המצב הלא נורמאלי הזה הוא לא באשמת הממשלה הנוכחית (גם אם זה תפקידה לפתור אותו) ולכן הדרישות שלהם מראש הממשלה והשרים אולי נכונות אבל לא בהכרח ישימות.
תושבי רצועת עזה - האומללים ביותר משמשים לצורך הגנה על מרצחי ארגון הטרור המשתמש בהם כמגן אנושי וגם כעילה לתביעות בינלאומיות, להסתה עולמית ולהשפעה על דעת הקהל העולמית נגד ישראל כאשר היא נאלצת לתקוף "דרכם" את מחסני התחמושת והרקטות של החמאס. אפשר להאשים אותם בבחירת החמאס בבחירות "דמוקרטיות" (עאלק) ואפשר לטעון נגדם שהם לא עושים כלום נגד הטרור הפוגע בעיקר בהם - ההאשמות האלו מועילות כקליפת השום. הם חסרי אונים ומצליחים בעיקר להגיע לתקשורת ולהציג את מסכנותם. כמו כל "העם הפלשתיני" המעדיף להישאר בסטטוס של פליטים המקבלים נדבות מ"סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם" - סוכנות שהוקמה ומשרתת אך ורק את הפליטים הפלשתינים מכל נדכאי העולם ופליטיו. גם לאחר יותר מ - 60 שנה של היותם פליטים ולאחר שלושה דורות ויותר של חוסר יכולת וחוסר רצון ליצור לעצמם ישות עצמאית, מדינית, כלכלית וחברתית - הם ממשיכים להסתמך על נדבות העולם ולהישאר פליטים. כל זה רק כדי לקיים לחצים בינלאומיים על ישראל ה"אשמה" בכך שהם פליטים. במלחמה הזו הם ספגו את המכות הקשות ביותר וכרגיל - לא עשו מאומה כדי למנוע אותן אלא רק פרצו בצרחות נגד האויב הישראלי והציגו את "פצעיהם" לרווחת התקשורת.
ראש הממשלה - הפגין דווקא סבלנות, אורך רוח, שליטה בניהול המלחמה למרות כל הלחצים וכל האינטרסנטים שהיו נגדו - שרי הקבינט "שלו", האופוזיציה, התקשורת, ה"סקרים" הפיקטיביים והלא פיקטיביים, מדינות אוהדות ומדינות אויבות ועוד.
שר הביטחון - עבד בצמוד עם ראש הממשלה. לא הפגין חוכמה יתרה בראיונותיו בתקשורת - היה עדיף שלא ידבר בכלל.
הרמטכ"ל - טוב שלא התראיין הרבה. הוא לא טוב בתקשורת. ניהל היטב את הצבא. אני מקווה שהוא דאג גם להכין תוכניות התקפיות נכונות וטובות (בלי לדבר על זה הרבה) כדי להתמודד נגד מצב של "מלחמת התשה" שתכנן החמאס ושהיה משחק היטב לטובתו.
<
- הפתיעו ביכולת המבצעית שלהם, הפגינו מוטיבציה ומקצועיות. לצערנו הרב לא ממש טובים בהפקת לקחים ובעיקר יישום לקחים ממלחמות קודמות. חלק מהנפגעים לא היה מוצדק (הנגמ"ש בסג'עיה, נפגעי פצמ"רים בשטחי כינוס, פגיעה בעמדת השמירה על-ידי חוליית מנהרה ליד נחל עוז) ונבע בעיקר מחוסר מקצוענות בתחומים הספציפיים ואי הבנת "סביבת הלחימה" על-ידי המפקדים ומקבלי ההחלטות ברמות השונות. חבל מאד. בצד המוטיבציה הגבוהה הופגנו לא אחת אומץ לב, התמדה, חתירה למגע, שיתוף פעולה בין חילי - אין ספק שיחידות הצבא תיפקדו היטב ונכון והביאו תוצאות טובות. שרי הממשלה והקבינט - רובם מביישים את התפקיד והמעמד. חוץ מראש הממשלה ושר הביטחון (ולעתים שר האוצר ושר החינוך) אף שר לא עסק בתפקידו הייעודי. רובם דאגו לעצמם לרייטינג לצורך הבחירות הבאות, יצאו לתקשורת בצורה שערורייתית נגד הממשלה והקבינט שהם מכהנים בהם וזאת בשעת מלחמה - לדעתי האישית יש להעיף את כל מי שהתראיין נגד הממשלה שהוא יושב בה. שיפגין את דעותיו כאזרח, לא כשר נגד ממשלתו. דוגמאות: שר החוץ לא טיפל כמעט בכלל ביחסי החוץ שלנו ובתקשורת העולמית כדי לסייע בדעת הקהל, שרת המשפטים לא טיפלה בכל ההיבטים המשפטיים (למה למשל לא דאגה להגיש תביעות נגד אירן, טורקיה וקאטאר על תמיכה בטרור?), שר הדתות בעיקר ניסה לטרפד הסכמי הפסקת אש, וכו'. השרים הללו שביצוע תפקידיהם הייעודיים היה מסייע רבות למדינה ולמאמציה היו עסוקים בעיקר בפולחן אישיות. החמאס - ארגון טרור אכזרי המוסת על-ידי פונדמנטליסטים פנאטיים המעוניינים בעיקר בשלטון ללא מצרים של דת חשוכה ורצחנית. מתוחכם מאוד בהיבטים הנדרשים לו - השפעה על האוכלוסייה המסכנה בעזה על-ידי מעשי רצח והפחדה, השפעה על דעת הקהל העולמית על-ידי מימון הפגנות של מוסלמים בכל העולם המערבי ועל-ידי שימוש בילדים ואוכלוסייה מסכנה כמגן אנושי וכעילה להצגת תמונות מפחידות בתקשורת של פגיעת ישראל באוכלוסייה חפה מפשע. עיקר מאמציו ה"צבאיים" - פגיעה באזרחים, ירי על ישובים, ירי על כלי רכב בדגש על אוטובוסים עם ילדים, חיפוש אחר "תמונת נצחון" בדמות רצח ילד קטן מפצמ"ר בנחל עוז. במלחמה הזו הוא נפגע קשה מאוד - מנהרות "אסטרטגיות" שעבד עליהן שנים והשקיע בהן מיליארדים נהרסו בלי להביא לו כמעט שום תועלת, ראשיו נפגעו (לא ידוע מה גורלו של מוחמד דף - האם נשארו ממנו שרידים?), מרבית התשתית שלו נהרסה. אבל מבחינתו - הוא ניצח. ההרס הרב שנגרם לאוכלוסייה בעזה ורצח מספר אזרחים (בהם ילד בן 4) ישראלים זה "הנצחון" שלו. התקשורת - מילאה תפקידה בנאמנות - לפעמים ביותר מדי נאמנות. לא כולם הפנימו עדיין שבעת מלחמה יש לתקשורת תפקיד משמעותי ביותר. התקשורת הישראלית צריכה לתמוך בישראל - כמו שהתקשורת האמריקנית תמכה באמריקה במלחמת המפרץ וכמו שאל ג'זירה תומך בחמאס הנהנה מהכנסות של מיליארדי דולארים מקאטאר מדינת החסות שלו. חבל שלא תמיד אמצעי התקשורת בישראל מבינים את תפקידם ומעדיפים התייפיפות נפש של "הצגת העובדות" שלא תמיד עומדות במבחן המציאות. חבל גם שדובר צה"ל לא מבין שתפקידו הוא גיוס התקשורת כחלק מאמצעי הלחימה ובמקום זה הוא מדברר כרובוט את מה שנאמר לו להגיד. "פגענו ב - 3829 מטרות" זה משפט שלא אומר כלום אלא רק מציג מצגות שווא. מה זה "מטרות"? מה זה עוזר לנו ש"פגענו" בהן? האם זה מוסיף לדעת הקהל העולמית? האם זה מעודד מישהו בישראל? לא ברור. "מי ניצח ומי הפסיד"? - זו השאלה המטומטמת ביותר שמראיינים ואנשי תקשורת לא מפסיקים לשאול ולסחוט תשובות מטומטמות לא פחות מאלופים במיל ומומחים בגרוש. במלחמות נגד טרור אין "נצחון" ואין הפסד. נצחון יש רק בספורט או בבחירות - מי שתוקע יותר גולים או מי שמקבל יותר קולות הוא המנצח. במלחמות כאלו צריך להתייחס רק להגדרת המטרה ולמידת היכולת להצליח בהשגתה. החמאס טוען שניצח כי הצליח לירות טילים על תל אביב. שמחת זקנתי. צהלות שמחה של ילדים מפגרים מפי "מנהיגי החמאס" שיצאו מחוריהם המוגנים וראו את ההרס העצום שהם גרמו לו בעזה. פוליטיקאים קטנים ושרי קבינט רודפי רייטינג טוענים שצריך "לנצח" את החמאס. איך מנצחים אותו? כובשים את הרצועה ומסתבכים עם מיליוני מסכנים שצריך להשקיע בהם? תוקפים את קאטאר? הורגים את דף ומחכים לעשב היבלית הבא שיצמח במקומו? לאף אחד אין פתרון ואין ידע אמיתי - המושג "ניצחון" הוא פיקציה תקשורתית ופוליטית שאין לו שום אחיזה במציאות. המציאות האמיתית היא: הגדרת המטרה - שקט לתמיד לישובי עוטף עזה ולישראל בפרט. האם הצלחנו בהשגתה? הזמן יגיד.
