עם סיום צוק-איתן, חשוב הבהיר:
- המנהרות שהושמדו ישוקמו בכספי משלם המיסים הישראלי התומך בעל כורחו בטרור, בין במישרין באמצעות תשלום מזומן או ויתור על חובות, ובין בעקיפין.
- אנו סופרים אחרת מהם את מניין הנפגעים. לגבינו כל הרוג הוא טרגדיה ואילו בקרב מסוממי הטרור - כל הרוג זה שמחה, הם הורגים את עצמם גם ביוזמתם כולל רצח ילדים ונשים שלא עונים "נכון" על שאלות בנושאי "דת" - רצח בדרך כלל בתוספת עינויי תופת, רצח המונים, וללא משפט.
- הריסת מבנים לא מטרידה את כנופיות הטרור כי ידוע להם ומובטח שמי שהרס הוא גם ישלם את השיקום והבניה. די לציין חוב של מיליארד וחצי ש"ח לחברת החשמל, שלא נפרע והחברה לא מפסיקה בגין חוב זה את שירותיה לחמאס, אף שאם יתגלה אצלי חוב של 20 שקלים לא אקבל אור וכוח בביתי ובמשרדי.
המטרה של מלחמת צוק איתן הייתה מלכתחילה צריכה להיות אחרת, ובסדר עדיפויות אחר: כל ארבעת המטרות דלעיל היו צריכות להיות מטרות-משנה ולא מטרות עיקריות. כמטרה עיקרית היה צריך להציב מטרות אחרות לחלוטין והן כדלקמן: הבסה והשפלה של "לוחמי" הטרור; פירוז הרצועה מכל סוגי הנשק ושליטה ישראלית ברצועה כפי שהיה עובר להינתקות; יישוב גוש-קטיף מחדש ביתר שאת כדי לגשר על הפער עם מצב ההתיישבות כפי שצריך היה להיות בהתפתחותו לו לא הייתה ההינתקות מתקיימת; עשיית צדק עם רוצחי ילדים ואזרחים, בין אם הקורבנות הם יהודים ובין אם הם אינם יהודים. הצדק חל שווה על כולם ולא אמור להבחין בין רוצח בעינויים מבני עמו לבין רוצח יהודים באקראי באמצעות משלוח פגזים וטילים אל שטח מיושב.
מסתבר, שתוך הזנחת מטרות העל העיקריות ועקיפתן, השיג צה"ל רק את מטרות המשנה, ולכן, על-פי מטרותיו הוא ניצח בגדול במלחמה זו, אך גם החמאס ניצח - הוא לא הושפל, הוא לא נכנע, הוא יושב כשווה בין שווים ליד שולחן המשא-ומתן ומתנה תנאים כמנצח [תנאים שגם מתקבלים בחלקם], והנזקים שנגרמו לו - יתוקנו על חשבון מי שגרם להם בתמיכת הגורם ובתמיכה בינלאומית, היוצרת עידוד ואישוש לדרך הטרור.
