אירועים היסטוריים, ואפילו המכריעים שבהם, אינם נוצרים יש מאין, אלא מהווים תולדה של התפתחות - ממושכת יותר או ממושכת פחות. ויש גם אירועים הנדמים להיות בעלי משמעות בפני עצמם, ורק במבט מעמיק יותר מתגלה שהם בעיקר תסמין להתרחשויות רחבות בהרבה.
שתי האבחנות הללו נכונות לגבי פרשת הרפז - אומרים פרופ' עמיחי כהן ופרופ' סטיוארט כהן בספרם "יורים ושופטים: ביטחון ומשפט בישראל". המחברים - אב ובנו, האחד מומחה למשפט בינלאומי והשני מומחה למדעי המדינה - מתייחסים לפרשת הרפז באחרית הדבר לספרם, שמהדורתו האנגלית נכתבה לפני התפוצצות הפרשה. כאמור, הם רואים בה תולדה ושיקוף של בעיות מבניות עתיקות יומין, שלמעשה מלוות את ישראל מאז הקמתה.
הנחת היסוד של הספר היא, שבישראל אין חוקת ביטחון - דהיינו: הגדרות ברורות ומחייבות לגבי מי נושא באחריות למה בתחום הביטחון. פרקי הספר מתארים בצורה מרתקת כיצד יצר
דוד בן-גוריון במתכוון את המצב בו השליטה בתחום הביטחון מצויה בידי אדם אחד (הוא עצמו, כמובן); כיצד היו ראשי
ממשלה שהשתמשו במודל זה ואחרים שניסו לסטות ממנו; כיצד נמנעת הכנסת עד היום בצורה שיטתית מלהפעיל סמכויות בתחום הביטחון; וכיצד נכנס בית המשפט העליון, במיוחד בהנהגתו של
אהרן ברק, לחלל שנוצר - ולעיתים בצורה מוגזמת ומוטעית. הדברים ראויים לקריאה מעמיקה ולא נפרט אותם כאן.
נדלג הישר לעמודים האחרונים של הספר ולפרשת הרפז, שעדיין נמצאת בעיצומה, ולפרשת גלנט שהייתה נגזרת שלה. "אירועים אלו מהווים סימפטום לכמה כשלים מרכזיים בחוקת הביטחון הלאומי של ישראל", אומרים כהן. הכשל המרכזי, החוזר שוב ושוב לאורך דפי הספר, הוא העדר הסדרה חוקית של היחסים בין הממשלה, ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל. חוק יסוד הצבא הותיר נושא זה מעורפל, ולמרות כל הבעיות הברורות שיוצר המצב - הן בחיי היום-יום והן בזמן לחימה - איש אינו טורח לתקן אותן.
"חוסר קיומו של מבנה היררכי ברור הוא שיצר את הסיטואציה שעל פיה המאבק בין לשכת שר הביטחון ללשכת הרמטכ"ל יצא מכלל שליטה", הם אומרים. "בלא תיקון של בעיה יסודית זו, לא ייפתרו גם הכשלים האחרים שעליהם הצביע
מבקר המדינה" בדוח שלו על הפרשה. ואילו ההחלטה למנות את
יואב גלנט לרמטכ"ל ולאחר מכן הנסיגה ממנה לימדה, שהממשלה היא חותמת גומי למינוי זה; לשרים לא היה מידע מספיק על החשדות נגד גלנט והם לא היו מעוניינים לברר אותם. התוצאה הייתה שהממשלה לא ערכה בדיקה ראויה לגבי מי שמינתה לרמטכ"ל, "ובכך נכשלה באחד מהתפקידים החשובים ביותר שלה בתחום הביטחון הלאומי".
כהן מפנים את תשומת הלב לנקודת מחלוקת בין
אהוד ברק ל
גבי אשכנזי, אשר נדחקה מעט הצידה בסערת פרשת הרפז: מינויו של מתאם פעולות הממשלה בשטחים. לדבריהם, זוהי הדגמה של המצב החוקי הבלתי-אפשרי סביב החזקתה של ישראל ביהודה ושומרון, אשר נותר מעורפל במכוון עד היום. מתאם הפעולות מתמנה בידי הרמטכ"ל ומאושר בידי שר הביטחון - אבל הוא כפוף לשר הביטחון. והנה לנו מבנה פתלתל (כלשון המחברים), הנובע ממעמדם החוקי הבלתי-סביר של השטחים.
לבסוף מצביעים כהן על פרשת גלנט כדוגמה ל"אימפריאליזם המשפטי" וסכנותיו. תזכורת: הממשלה ביטלה את מינויו של גלנט לאחר שהיועץ המשפטי,
יהודה וינשטיין, אמר שלא יוכל להגן עליו בבג"ץ במישור הערכי. כלומר: בית המשפט העליון כלל לא אמר את דברו, אבל עצם החשש מפניו גרם לפארסה של מינוי וביטול מינוי לאחת המשרות החשובות ביותר בישראל.
"אירוע זה, יותר מכל, מדגים ומדגיש את הבעיה המרכזית שאנו רואים במעמדו של בית המשפט העליון - והיא העברתה של האחריות המוסרית-ציבורית לגורמים המשפטיים", אומרים השניים. ייתכן שהיה פגם מוסרי במעשיו של גלנט - אך על כך צריכה להחליט המערכת הפוליטית ולא היועץ המשפטי; אך הפוליטיקאים ברחו מהכרעה והסתמכו על חוות דעתו של וינשטיין. "עליונותה של מערכת המשפט הביאה לכך ששיקולים ציבוריים הפכו להיות שיקולים משפטיים, ואלו הפכו להיות נחלתה של מערכת המשפט. בעינינו, זהו החיסרון המרכזי בעליית מערכת המשפט למעמד כה דומיננטי בקבלת ההחלטות בענייני הביטחון הלאומי. שיקולי המוסר והראויות הציבורית הכפיפו את עצמן לשאלה המשפטית".
ועל כך נוסיף: זה קורה לא רק בתחום הביטחון. השיח הציבורי שלנו עבר משפטיזציה בין היתר במובן זה שהשאלה היא "האם זה חוקי" במקום "האם זה ראוי". הצד השני של השאלה, הוא התשובה: "זה לא פלילי ולכן זה בסדר" - מה שמוציא מן המשוואה נורמות ציבוריות, דוגמה אישית, מראית עין, יושרה ומוסר. המחברים מציעים שורה של פתרונות למצב בתחום הביטחון (ראו מסגרת). לצידם, יש צורך בשינוי יסודי של תפיסות עולם, והשבתם של שיקולים חוץ-משפטיים למקומם הראוי.
