השכונה מסתכלת בסרט "דרכו של קרליטו" מגלם אל פצ'ינו את דמותו של קרליטו בריגנטה, אסיר משוחרר שמחליט לזנוח את המאפיה ולצאת לחיים חדשים. הוא מקים מועדון בניו-יורק ומבקש להתפרנס באופן חוקי ומכובד. עד מהרה הוא לומד כי אפשר לנסות לצאת מהשכונה, אך השכונה לא נותנת לך לעזוב כל כך מהר.
בסצינה דרמטית במיוחד הוא מסתכסך עם עבריין מקומי. לאחר ששומרי ראשו של קרליטו מתעללים בבחור ומתכוננים "לבזבז" אותו, מורה להם קרליטו לתדהמתם לשחרר אותו. "לא טוב", אומר לעצמו קרליטו בהבינו את ההשלכות הברורות של התרככותו, "הרחוב מסתכל, הרחוב מסתכל כל הזמן". אין כוונתו ל"רחוב" במובן הגאוגרפי של המילה, אלא ל"שכונה" במובן העגתי-תרבותי של אזור קשוח שבו רק החזק שורד ואין בו מקום לרחמים כלפי אויבים. ואכן, (למי שלא ראה את הסרט – ספויילר!) אחרי זמן מה חוזר העבריין ומחסל את קרליטו. האנלוגיה למחוזותינו כמובן ברורה, ואחד השיקולים שצריכים להיות נגד עינינו בענייני ביטחון הוא כיצד "השכונה" בוחנת אותנו. מבצע "צוק איתן" הסתיים ללא הכרעה ברורה של חמאס, אך ללא ספק בהפגנת עליונות צבאית ברורה ומוחצת של ישראל.
רק ימים יגידו כיצד יפרשו זאת היושבים "על הברזלים" ברחוב ומתבוננים בתגרה. ייתכן שנסראללה יזהה בעזה את המראות של רובע הדאחיה אחרי מלחמת לבנון השנייה, יבלע את הרוק ויאריך את השכירות בבונקר לעוד כמה שנים. ייתכן שדאעש יפרשו את צוק איתן כחולשה של ישראל לחסל יריב שנמצא על הברכיים ויזמינו את עצמם לבדוק את הקווים האדומים שלנו.
בכל מקרה המערכה בעזה, כמו גם בזירות הנוספות, לא הסתיימה, שכן הטרור האיסלאמי אינו מונע משיקולים מוגבלים כמו שחרור לאומי, אלא מתרבות ארגונית אלימה ומאמונה דתית קיצונית ורצחנית. השאלה היא עד כמה יידחה הסיבוב הבא וכיצד הוא ייראה.
הושגה הרתעה, השאלה רק לכמה זמן תספיק. עוד מוקדם לדעת, וייתכן שעם כל הביקורת על אי-הכרעת חמאס, יעדיפו ארגוני טרור ללכת על התנגדות מעודנת שאינה "מעירה את האריה מרבצו" ורק לא לחטוף את מה שחמאס מקדם כעת בחגיגות. ייתכן שחמאס הבין כי קיבל הזדמנות אחרונה לפני מיטוט משטרו בסבב הבא. וגם ייתכן שטעינו בכך שלא הכרענו את חמאס ובכך הזמנו על עצמנו טרור מתגבר. מעתה חשוב ללמוד לזהות כיצד ישפיעו תוצאות המערכה על התנהגות אויבינו כלפינו ולהפיק מכך לקחים לגבי אופן סיום המערכה הבאה. בכל מקרה, אל לנו לשכוח: השכונה מסתכלת, כל הזמן.
נספח הומניטרי מרוב שהתאמצנו להוכיח לעולם ולעצמנו עד כמה אנו
הומניטריים, שכחנו קצת להיות הומניטריים כלפי עצמנו, ובמיוחד כלפי תושבי עוטף עזה. ההתחשבות בסבלם של בלתי מעורבים בעזה אומנם ראויה לשבח ומגיעה ממסורת אנושית אותנטית של חמלה והבלגה המאפיינות את היהדות. אך כל זה אינו יכול לבוא על חשבון החמלה כלפי אזרחי מדינת ישראל. עם כל הצער שבדבר, כל עוד את אזרחי ישראל מטווחים בטילים ופצמ"רים, היה צורך להרחיב ולהעצים את התקיפות, תוך השקעת מאמצים להרחקת אזרחים עזתיים ממוקדי הלחימה. גם לאזרחי ישראל מגיע מסדרון הומניטרי.
היה גם צריך לנתק את עזה מאספקה, כולל חשמל, דלק, מים ומזון. לאור התפיסה שהציג אלוף (מיל.)
גיורא איילנד, ניתוק עזה מאספקה היה מביא לכניעת חמאס והפסקת הלחימה ובסופו של דבר להקלת הסבל גם מעל תושבי עזה. אך נשבינו בדימוי ההומניטרי שטווינו במו-ידינו והאפשרות כלל לא עלתה על הפרק. הגישה האולטרה-הומניטרית שהפגנו חלחלה בסופו של דבר לתהליכי קבלת ההחלטות ולדיון הציבורי והתקשורתי. ולראייה, בסופו של דבר לא הכרענו את חמאס בגלל הומניטריות-יתר.
רבים היו שדרשו להכריע את חמאס, אבל כמעט כולם נרתעו מהמחיר בחיי אדם שהיינו נדרשים לשלם עבור השגת יעד זה. העניין הוא שאם ניקח את מספר האבידות של כל הסבבים הקודמים ושל כל הסבבים שכנראה עוד נכונו לנו, נגיע פחות או יותר לאותו מספר אבידות שהיינו נדרשים אליו כדי להכריע את חמאס כבר במערכה הנוכחית. כמו בכל חישוב אחר של עלות-תועלת, גם כאן, יותר קל לחלק את האבידות ל"תשלומים", במקום להזדעזע משורת מחיר בומבסטית אחת. בסופו של דבר, המוצר הוא אותו מוצר, גם אם קונים אותו בתשלומים.
והכי גרוע, אותה תפיסה שגרמה לנו להתרכך (טוב שכך) כלפי תושבי עזה הבלתי מעורבים, גרמה לנו להתרכך כלפי תושבי עזה ה-ועוד איך מעורבים. עד כדי כך גרמה לנו להתרכך, שבסוף נמנענו מהכרעתם. אז אסור לנו להפסיק לחשוב בצורה הומניטרית ואל לנו לאבד צלם אנוש. אך חשוב שנבהיר לעצמנו מה זה בדיוק אומר להיות הומניטרי בזמן מלחמה, כלפי מי יש לגלות אנושיות ובאיזה סדר חשיבות. אנחנו קודם כל הומניטריים כלפי ילדינו, באותה מידה אנחנו אנושיים כלפי אזרחים בלתי מעורבים בעזה, אבל הרושם שהאויב צריך לקבל הוא שההומניטריות לא תעצור אותנו מלהכריע אותו. כן, כך בדיוק צריך לפעול במלחמה: אנושיים ורחומים כלפי אזרחים, בלתי מתפשרים כלפי אויבים.
מרוב תמונות ניצחון ההנחה שמלווה את השיח הביטחוני עוד מימי האינתיפאדה השנייה (שורשיה כנראה בימי האינתיפאדה הראשונה) היא שהמלחמה מנוהלת בתקשורת לא פחות מאשר בשטח, וכי לא ניתן להכריע מלחמות (בעיקר א-סימטריות) בעידן המדיה. הנחה זו שגויה בעליל, ובהחלט ניתן להכריע מלחמות בעידן המדיה. בסרי לנקה חיסלו את כל פעילי ארגון הנמרים הטמיליים. בשוך הקרבות לא נותר ולו נמר אחד (בקושי חתול) שיכול היה למסור הודעה למדיה כי הארגון ניצח (בטח שלא לצאת בחגיגות).
צ'צ'ניה היא כיום מחוז כנוע ומתרפס בפני רוסיה שלא שמעה על כך שארגון גרילה תמיד ינצח בקרב על דעת הקהל. אז מדוע בישראל אנו עדיין מאמינים בכך? מדוע השיח עדיין רווח ומנחה במידה רבה את עיצובה של המערכה הצבאית בישראל ואת ניהולה? משום ששכנענו את עצמנו כי ההנחה נכונה, ומאז היא מתפקדת כנבואה המגשימה את עצמה בכל פעם מחדש. התהליך מתבצע באופן פשוט: אנו מניחים כי לא ניתן להכריע מלחמות בעידן המדיה, מבססים את תוכנית העבודה על הנחה זו, לא מכריעים את המערכה ואז מסיקים כי אכן לא ניתן לנצח מלחמות בעידן המדיה (מה שמכונה: הסבר מעגלי). מאז אנו מחפשים בקדחתנות "תמונת ניצחון", בשביל המדיה. ומרוב תמונות ניצחון שכחנו להכריע.
הניצחון מתחיל קודם כל בתודעה כי אפשר וצריך לנצח. השאלה אם נהיה מוכנים לשלם את מחיר הנפגעים היא כבר עניין אחר. אין היא סותרת את ההנחה כי ההכרעה אפשרית, גם אם איזה מישהו בפייסבוק כתב אחרת. לכן, עלינו להשתחרר מהקונספציה הזו ולהפוך את
המשוואה: להפסיק לחפש תמונת ניצחון ולהתמקד בניצחון עצמו. קודם להכריע את האויב, להשמיד כמה שיותר מחבלים (אם לא את כולם), לסכל כמה שיותר בכירים באויב שבו נלחמים, להשתלט על שטח רב ככל שאפשר, ואז לצלם את ראשי הטרור מניפים דגל לבן ומובלים לכלא הישראלי. במלחמת ששת הימים, תמונת הצנחנים בכותל לא הייתה תמונה מפוברקת לשם יחסי ציבור. קודם שחררנו את ירושלים, הנסנו את הלגיון הירדני, הנפנו על הגגות את דגל ישראל ואז צילמנו את הצנחנים בכותל.
במלחמת העולם השנייה, קודם הפילו פצצות אטום על יפן, אחר כך צפו בקיסר היפני מודה בהשפלה כי אינו אל כל יכול ומנחה את ראשי הצבא להיכנע בפני האמריקנים, ורק אז צילמו את המלח האמריקני מנשק את האחות בכיכר הטיימס בניו-יורק. חשוב לציין כי אין לזלזל בכוחה של התקשורת והמדיה החברתית להשפיע על מערכות צבאיות. אך ההבניה התקשורתית רק משלימה של ההישגים הצבאיים ותחושת ההישג. היא חשובה להעצמת ההישגים אך אינה באה במקומם. בואו נרד מתמונות ניצחון ונחזור לנצח. אחרי הכל, הצורך לנצח הוא הסיבה שיצאנו מלכתחילה להילחם.
תעודת הערכה לחמאס נחום ברנע מ
ידיעות אחרונות לא החמיץ במהלך המבצע אף הזדמנות להדגיש עד כמה חמאס יוזם ועד כמה ישראל נגררת אחריו. לא ברור אם ברנע אכן דוגל בשבחי חמאס, או שמרוב להיטותו להנמיך את ממשלת ישראל הוא כבר אינו שם לב את מי הוא משבח. ישפוט הציבור. יונתן יבין ניסה לשכנע בטור דעה עד כמה חמאס ראוי להערכה על נחישותו ואף קרא להבין את חמאס על כך שהוא רוצח אזרחים כמאפיין טריוויאלי של מלחמת גרילה (ידיעות אחרונות 14.8.14). לקרוא ולהזדעזע.
היו עוד כמה שישבו בוועדת הצל"שים והתחרו בחלוקת מחמאות לחמאס. אך ההבחנה בין הערכת יכולותיו של אויב לבין התבשמות ממהותו היא קריטית. לכן ראוי להבהיר לכל בצורה ברורה כי חמאס אינו ראוי לכל הערכה שהיא בשום תחום. חמאס הוא ארגון טרור פרימיטיבי, עלוב ופאתטי. (ובהזדמנות זו, הוא גם עקום. כמה אפשר לירות לגוש-דן, אחד האזורים הצפופים והמיושבים בישראל, ולפגוע כל פעם מחדש בשטחים פתוחים..?).
חמאס גם אינו יוזם דבר, בדיוק כפי שיתוש אינו ראוי לשבחים על כך שיזם פעולה לעקיצת בן אדם ומציצת דמו. זה מה שיתוש עושה. כך הוא ניזון. חמאס יורה וחוטף, כי זה מה שהוא יודע לעשות ולא משום שהוא יוזם ומבקש להכריע בכך את המערכה. אומנם יש להיזהר מזלזול באויב. מי שמזלזל באויבו נדון להיות מוכרע על-ידו.
החוכמה היא לדעת לבוז לטרור מבלי לזלזל ביכולתו לגרום לנו נזק. חמאס חוטף, הורג, מסב נזק נפשי לאזרחים רבים ומשבש את מרקם החיים התקין. אך זה לא הופך אותו לרציונלי, עיקש או ראוי. זה לא מעלה אותו לדרגת ארגון לוחמי-חופש. אפילו לנתיניו בעזה העצמאית אינו מעניק חרות. הוא אינו ראוי לשום הערכה. רק לבוז ולתיעוב. חמאס יוצא מ"צוק איתן" בעור שיניו, מושפל ורמוס וללא כל הישג. אה, סליחה. בכל זאת יש לחמאס הישג אחד שראוי לציינו. לפי מחקרים שנעשו במערך הנ"מ בצה"ל עולה כי חמאס הצליח ליירט 90 אחוז(!) מטילי כיפת ברזל שנורו לעברו...
כּוּלה חמאס אז מי ניצח במבצע "צוק איתן", צה"ל או חמאס? המתחכמים שבינינו קבעו שתיקו של אליצור פרדס-חנה עם ברצלונה הוא בעצם ניצחון לאליצור פרדס-חנה, ולכן חמאס הוא המנצח הגדול של המערכה.
ברשותכם, לא אבזבז זמן להוכיח מדוע הם טועים. אם מישהו היה כאן בחודשיים האחרונים, עקב אחרי המתרחש ועדיין סבור שחמאס ניצח, מי אני שאקלקל לו את הפנטזיה. ברשותכם גם לא אתעכב להסביר מדוע צה"ל ניצח ולא חמאס. ברור שצה"ל ניצח וחמאס הובס. כל ניסיון להוכיח זאת הוא זלזול באינטליגנציה. כל מי שחושב אחרת, מעצים, גם אם פסיבית, את חגיגות הניצחון של חמאס ומקדם, גם אם לא במתכוון, את ניסיונותיו לשטיפת מוחותינו.
כן צריך להודות על האמת: ניצחנו, אבל לא הכרענו. ניצחנו כי אנחנו אלו שאפשרנו לחמאס להמשיך להתקיים, ולא הכרענו כי חמאס עדיין שם. חמאס היה בגדר סטאטיסט ללא השפעה ממשית על גורל המחזה, ורק מדי פעם ניסה לגנוב שורות מהשחקן הראשי ומיד הושתק. "צוק איתן" התנהל במעמד צד אחד, הצד שלנו. שיחקנו שחמט בעיקר עם עצמנו. ניצחנו את חמאס והכרענו את עצמנו שלא להכריע. כאמור, נקווה שהושגה הרתעה לדי זמן למרות זאת.
בכלל, חמאס מזכיר לי את ההתנהלות של הערסים לפי המערכון של שלום אסייג. כשאתה מרביץ לילד ערס הוא בוכה ("עזוב'תי, עזוב'תי"), וכשאתה סוף-סוף עוזב'תו, הוא מתחיל לקלל אותך, אבל באופן לא ברור כדי לא לעצבן אותך. ככל שהוא מתרחק ממך ויוצא מטווח הסכנה, הקללות הופכות להיות יותר ברורות ויותר קולניות. גם החגיגות של חמאס מאז הפסקת האש מזכירות את המשך המערכון. כי כשאתה בכלל נעלם מהאזור, אותו ערס מוכה, לפי הדוקטרינה של אסייג, מכריז בפני החברים שלו "יש לו מזל, עוד קצת היה מדבר הייתי קורע אותו!".
חשוב להזכיר לעצמנו כי אנחנו הצד המנצח לא רק כי זו האמת ולא רק משום שיש בינינו כאלה שסבורים שבעצם הפסדנו, אלא משום שמרוב שעסקנו בחמאס במשך תקופה ארוכה ואינטנסיבית, עלול להתקבע הרושם כי מדובר ביריב ראוי לשמו. ולא הוא.
לפני מספר חודשים זומנתי ליחידת המילואים שלי להרצאת מודיעין בנושא איום חמאס מעזה. אנשי המילואים שנכחו המטירו שאלות על טיב האיום, עד שמפקד היחידה קיבל את הרושם שטעינו בשיעור עוצמתו של האויב. אז הוא קם והזכיר לנו שלא מדובר בצבא מצרים ולא בצבא אירן.
חמאס הוא אויב מר, אין לזלזל כאמור ביכולתו לגרום נזק, אך הוא אינו איום קיומי על מדינת ישראל. גם הנזק שבכוחו לגרום הוא אומנם כואב אך מוגבל. רוב הסיכויים, העריך אותו קצין, שבמקרה של מלחמה כוללת עם צבאות ערב, ישאירו איזה גדוד תותחים שיפגיז את עזה וגדוד חי"ר שיגן מפני חדירת מחבלים מהרצועה לישראל, צה"ל יתפנה לטפל באיום האמיתי וישכחו מהאזור הזה עד סוף המלחמה. "אז לא צריך להגזים", הזכיר לנו המפקד במי מדובר בסופו של דבר, "זה כּוּלה חמאס". אז נכון ש"חמאס" הייתה אחת המילים המושמעות ביותר בחודשיים האחרונים לצד צה"ל, כיפת ברזל, הפסקת אש, ישיבת קבינט, צבע אדום, מרחב מוגן, א-סיסי ו..
רוני דניאל. אבל שלא נגרום לזה לבלבל אותנו. לא מדובר באיום משמעותי, לא בארגון מנצח ולא שווה ערך לצה"ל ולישראל. זה כּוּלה חמאס.
צו 8 למי ששאל את עצמו מה עדיין גורם לאנשים לעזוב הכל באמצע החיים וללכת להסתכן עבור אנשים אחרים, להלן מה שאמר לי בחור בשם רוני ששירת איתי במילואים ב"צוק איתן": "אנחנו לא מגיעים למילואים כי אנחנו חייבים, אנחנו מגיעים כי אנחנו חברים". מילואימניקים, מטבעם החברתי, הם בכיינים, קוּטרים נוראיים, ציניים להחריד, נרפים ובעלי חוש הומור אינפנטילי. זה לא היה שונה הפעם. אך ברגע האמת, כשהם מבינים שזקוקים להם ושנגמרו המשחקים, הם מתגייסים, מגלים דבקות, רצינות ומקצועיות מופתיות, עומדים בכל המשימות ומשיגים את כל היעדים. גם זה לא היה שונה הפעם. יש על מי לסמוך.
