הנתונים הסטטיסטיים שמפרסמת המשטרה על הגידול הרב במספר מצבורי הנשק ואמצעי הלחימה במגזר הערבי בישראל, בעיקר בצפון, והשימוש הרצחני ההולך וגובר בהם, מצביעים על תופעה חמורה שחייבת להדאיג את אזרחי ישראל ולעורר שאלה עקרונית: מה המטרה של צבירת הנשק הקטלני הזה?
יש הטוענים כי אחזקת נשק חם במגזר הערבי נתפסת כסמל לסטטוס חברתי ו"אם אין בבעלותך נשק - אתה לא נחשב". לעומת זאת רבים אחרים מאמינים, כי הנשק הרצחני הזה מעיד על היווצרות אזורים הניתנים להגדרה כ"המזרח הפרוע", שבהם אצבע הרוצחים קלה על ההדק וחיסול יריבים הוא מעשה של שיגרה כמעט יומית הצוברת תאוצה.
נכון שמשטרת ישראל מקדישה אמצעים ואנשים כדי להתמודד עם הבעיה ולצמצם את התופעה החמורה, אבל עם כל ההצלחות באיתור מוקדי הפשיעה ובלימה מסוימת של הפעילות הפלילית, מודאגים גורמי הביטחון - משטרתיים, צבאיים ומודיעיניים - נוכח שאלה שעדיין אין עליה מענה והיא: פרט ל"חיסול חשבונות" בעולם התחתון לאיזה מטרות עתידיות מיועד הנשק. ההערכה המתבססת גם על אמונתם של רבים ממנהיגי הציבור הערבי היא, כי בבוא היום - והוא הולך ומתקרב ככול שמתעצמת תופעת הלאומנות הפלשתינית ופעילותם של ארגוני הטרור - ישמש הנשק החם הזה לרצח אזרחי ישראל יהודים.
ניצני התופעה החמורה הזו כבר מתחילים לפרוח כפי שמסבירים רבים מראשי הקהילות הערביות: "קיימים ימים לא מעטים בשנה שבהם יהודי אינו יכול לנסוע בביטחון בצירי תנועה ספציפיים בצפון ובמזרח כמו עראבה, סכנין, עלבון בוואדי ערב וביישובים ערביים אחרים במשולש כמו טייבה. רכב של יהודי שיכנס ליישובים שכאלה עלול להיפגע ממטר אבנים ובבקבוקי תבערה".
הסכנה הגדולה ביותר, בעיני גורמי הביטחון, היא התעוררות מחודשת של תופעת "המאורעות" - הכינוי המכובס שניתן לפני קום המדינה לסדרת התקפות רצחניות של ערביי ארץ ישראל כנגד תושבים ויישובים יהודיים בכול רחבי הארץ. מקור המאורעות אז, כמעט כמו היום, היה בהסתה איסלאמית פרועה כאשר המופתי חאג' אמין אל חוסייני ליבה את אש השנאה בטענה שהיהודים מנסים להשתלט על הר-הבית. תוצאת ההסתה הייתה קשה ביותר. מתפרעים ערבים תקפו שכונות יהודיות בירושלים. רמת רחל וחלק משכונת תלפיות נהרסו. ברובע היהודי בחברון נערך טבח ו-69 יהודים נרצחו.
תופעה חמורה נוספת היא הסירוב של ערבים ישראלים לציית לחוקי המדינה - בתחומי התכנון והבנייה, גביית המיסים ועוד, וגם הימנעות של גורמי הביטחון, כמו המשטרה, מכניסה ליישובים ערביים כדי לאכוף את החוק. חלק מן ההסברים להימנעות זו שבגללה הולכת ונוצרת בצפון מציאות חמורה של התפתחות "ממלכה ערבית חסומה בפני ישראלים" נובע מן החשש של חזרת אירועי הדמים החמורים של אוקטובר 2000 וגל האלימות שליווה אותם.
אך אם יתפרץ הגל הזה שוב הפעם תהיה הבעיה חמורה הרבה יותר, בעיקר בגלל הכמויות הכמעט בלתי מוגבלות של אמצעי הלחימה והנשק המשמשים חומר פוטנציאלי דליק ונפיץ על-רקע השנאה המתפתחת הנובעת מן האמוציות הלאומניות ואובדן כושר ההרתעה הישראלי בעקבות תוצאותיה של מלחמת הטילים והמנהרות בעזה. מאגרי הנשק התופחים במגזר הערבי בגליל, יחד עם אבדן היראה מפני כוחה של ישראל, עלולים להביא נזק נוסף ופגיעה ביכולת השליטה של המדינה.
גורמי הביטחון והמודיעין משוכנעים כי כאשר יתפרצו מהומות בין יהודים לערבים - והן יפרצו אם הממשלה תשב באפס מעשה ולא תפעל במהירות להרגעת הרוחות - ינסו תושבי הגליל הערבים לחסום בפני אזרחי ישראל היהודים, צירי תנועה מרכזיים של המדינה, כמו ואדי ערה או הדרכים הראשיות המובילות לגליל העליון כמו קריית שמונה, צפת ומטולה. ברור שכוחות הביטחון אינם יכולים להרשות את ניתוק המדינה ועל כן יפעילו כוח לפתיחת החסימות. החשש הוא כי הפעם, בכוח התגברות הלאומניות והנשק המצוי בשפע, כוח ישראלי ייענה בכוח ערבי. התוצאה: המאורעות יכתיבו את יכולת החיים.
הסכנה של התפרצות אלימה בגליל גורמת לפחד גם בקהילה הנוצרית הרחבה שראשיה מתחילים להבין כי רצח הוא רצח, בלי קשר לאמונתו הדתית של האדם. החשש הוא כי אם היום מתחילים להוציא להורג ערבים שלא חטאו, מחר יתחילו לחסל עוברי אורח יהודים שייקלעו בטעות לאזורי הלחימה החדשים. כול אחד מאתנו יכול לראות איך אלימות כזו מתחילה, אך לעולם אין לדעת באיזה מרחץ דמים היא תסתיים. הצרה היא כי יחסי היהודים והערבים בישראל ניצבים כיום ממש על פיתחה של התופת, וללא התערבות מרגיעה של ממשלת ישראל וכוחות הביטחון, מחר עלול לרחף על ראשינו החשש שכולנו ניקלע אל לב להבות השנאה הלוהטות של הגהינום.
