כל דְּאַלִּים גָּבַר הוא ביטוי המתייחס למקרים שבהם לא קיימת דרך לברר את האמת ולהכריע בשאלה מי ניצח במערכה. במונחים של ימינו, פירוש הדבר הוא, כי מי שבידיו הכוח הרצחני, שאינו מתיירא מאימת המוות - הוא המנצח.
במלים אחרות: מי שעומד בראש חברה טרוריסטית, שבה ההכרעות מתקבלות על-פי היכולת להפעיל אלימות מפחידה וחסרת פשרות, תוך התעלמות מערכי המוסר והצדק - הוא זה שגובר על יריביו ומכניע אותם.
ההגדרה הזו הולמת כמו כפפה ליד לתיאור המלחמה שבה לא הצליחה ישראל להכריע את החמאס, מלחמה שמשמעותה חייבת להיות ברורה לכל מי שעיניו בראשו והיא - בעזה החמאס הוא מקור הכוח, החוק האחד והיחיד, ומי שאינו מציית לחוק הזה יורים בברכיו, בלי דין וללא דיין. בלי יועצים משפטיים וללא התחשבות בחוקים שעל-פיהם חיה ופועלת חברה הומאנית-דמוקרטית.
נוכח המציאות החדשה הזו נראה כי לא יהיה לישראל מנוס אלא למצוא לעצמה נתיב חיים קיומי חדש שיתבסס על הסכמה זמנית לבלימת התחדשות העימות המזויין. הנתיב הזה לא יוכל עוד להתבסס על דיבורים ללא כיסוי ממשי בנוסח המצהיר, כי החמאס "חטף מהלומה נוראה" שייקח לו שנים רבות להתאושש ממנה. עכשיו כבר ברור כי מבחינת תושבי עזה החמאס חי וקיים ובועט ובעקבות המלחמה אף צבר כוח וביסס את מעמדו.
ממשלת ישראל מנסה למכור לציבור סחורה לא משכנעת על תוצאות המלחמה. אבל בינתיים לא נראה שאזרחי ישראל קונים את ההסברים האלה שיש בהם נימה אפולוגטית מסוימת. תקיפים בעמדתם הנגטיבית כלפי הממשלה הם תושבי עוטף עזה, ובעיקר אלה החיים ב"נחל עוז", שחלקם כבר גיבשו את עצמם כאופוזיציה לשלטון התובעת "חיים נורמליים". העמדה הזו באה לידי ביטוי בדבריו הכנים והאמתיים של חיים ילין יו"ר מועצת אשכול שהבהיר לממשלת נתניהו, כי "למרות שברוב המדינה קיימת תחושה שהמבצע הגיע לסיומו, הרי מבחינתנו בעוטף עזה המלחמה ממשיכה. בשלב זה ישראל חייבת להחליט האם עוטף עזה הולך עוד פעם ל-14 שנים של מלחמת התשה שבה ימשך הטפטוף של הקסאמים כל פעם שלחמאס או למישהו אחר יתחשק לירות".
דבריו של ילין נשמעו כמרד אזרחי זוטא כאשר הודיע, עם תום מטחי הטילים והפצמ"רים, "אנחנו לא חוזרים אל הבית", הבית שננטש מחוסר ברירה תחת אש כבדה ומתמשכת. ילין לא היה בודד בביקורתו גם מנהיגים אזוריים אחרים לא חששו להביע את דעתם מבלי לחסוך במלים חריפות. אחדים אף פסקו במרירות, כי המצב החדש הוא "כניעה לטרור".
יהיו אשר יהיו תוצאות הזעם של תושבי עוטף עזה שנאלצו להתמודד עם מטחי אש ומוות של חברים. הסקרים המעודכנים המשקפים את עמדת הציבור הרחב, מצביעים על צניחה במעמדה הציבורי של ממשלת נתניהו שאולי אף תוביל לבחירות חדשות ולשינוי במפה הפוליטית בישראל.
אבל דבר אחד ברור כבר עתה: ישראל הגדולה ובעלת העוצמה הצבאית איבדה את כושר ההרתעה שלה. מעתה מי שיכתיב את מועד תחילת המלחמה הבאה - המדיניים והאופרטיביים - יהיה החמאס בראשות
חאלד משעל.
בפרפרזה על דבריו של
בנימין נתניהו "יתנו - יקבלו, לא יתנו - לא יקבלו" מעתה אפשר יהיה להשתמש בסיסמה חדשה, אם מנהיגי החמאס יסכימו לאמץ אותה: "ירצו - ישגרו על ראשינו טילי הרג; אם לא ירצו - הם יוכלו תמיד לבחור בתעלול חדש". למשל: ישראל תידרש להסכים ל"זכות השיבה" כתנאי להימנעות זמנית של חידוש הירי הרקטי, ירושלים הקדושה תהיה בירת פלשתין, ואם יעלה רצון מלפניהם - יוכלו מנהיגי החמאס להכריז על מועד הפסקת האש כ"יום העצמאות הראשון של מדינת ישמעאל". וכיד הדמיון המזרחי הטובה עליהם יוכלו לדרוש עוד ועוד. ואם לא נסכים לציית - יחזרו הטילים וצבא לוחמי הסהר של אללה הרחמן יסתער על ישראל מן המנהרות.
