בתוכנית בערוץ 1 של הטלוויזיה, במסגרת "הסיפור האמיתי" הובאה התוכנית "בעין הסערה" על שני פעילי שלום ישראלי (רמי) ופלשתיני (בסאם) – ששכלו את הבנות שלהם – אחד בירי של חייל צה"ל והשני בפיגוע התאבדות.
לא יכולתי שלא להתחבר למסר שבא מכל הלב של האנשים האלו, מסר של אהבה אמיתית, שחדר את חומות השנאה. אנשים כאלה הם בעיני גיבורים, לא גיבורים של מחנה מסוים – אלא גיבורים של החיים. אנשים המסוגלים לסלוח, לבוא אל האחר בלי לשפוט ולפתוח את הלב גם כשהוא אמור להיסגר מפחד וכאב – לא לאבד את הקשר עם העולם והחיים הזורמים וצומחים תמיד. מצאתי את עצמי מרותק מהשאלה שהעלה כל כך בכנות ובאומץ הפלשתיני – כיצד ייתכן שבתו תיהרג מירי של חייל צה"ל ואיש לא ייתן על כך את הדין – מה שהשתמע שעלול לקרות... ואכן בדיוק כמו שהמתאבד נושא מצד אחד אחריות למעשהו, אבל מצד שני הוא תוצאה של מצב בלתי אפשרי, ככה גם אצלנו... הפלשתיני מספר כיצד בכה בסרט "רשימת שינדלר" והבין את הפחד היהודי ואנו מצדנו צריכים להבין את הפחד של הפלשתינים, את הנכבה שלהם. יש לשכוח את הפחד ואת העבר ולהתרכז בשלום – לעשות שלום בכל מחיר. אין ספק שזה נכון והשאלה היא עד כמה כל צד באמת מוכן לשכוח את העבר והרי הסכסוך שלנו יכול להיגמר בן רגע אם הפלשתינים יוותרו על ההיצמדות שלהם לעבר וקשה להאמין שהחמאס מסוגל בכלל ללכת בדרך השלום...
לא פעם תפסתי את עצמי בעיצומה של צוק איתן, כאשר נגררתי יתר על המידה בלהט להיכנס בעזתים ולא להירתע מהטריק של החמאס לירות מתוך אוכלוסייה אזרחית, מצאתי את עצמי עוצר לרגע וחושב שמא אני עלול פה לגלוש לקיצוניות. קיצוניות היא בעיני סכנות נפשות, שכן הנפש שלנו תמיד צריכה להגיע לאיזון ומי ששוקע בקיצוניות כלשהי, סופו בגלגול אחר למצוא את עצמו בקיצוניות השנייה...
ילדה שלי קטנה אני זוכר בהופעה של
יהורם גאון בפני ציבור דתי-לאומי, כיצד רק אזכור שמה של שולמי אלוני, נציגת השמאל, עורר גלי צחוק בקרב הקהל. הייתי אז בצד השמאלי של המפה וימניים-
מתנחלים היו אז בעיני מוקצים מחמת מיאוס. אבל אז פתאום יהורם גאון שר את השיר "אני מבטיח לך ילדה שלי קטנה" והקהל הצטרף אליו בשירה אדירה, ואני זוכר עד היום, כיצד זה הכה בי, השירה הלוהטת של הקהל, מכל הלב, ברצון אדיר כל כך לשלום – הרגשתי בבירור שאין אמת אחת...
שמאל ימין, שמאל ימין – אנו צועדים השנים, אבל לאן אנו בעצם מגיעים – למרות שאנו משתדלים לראות את שני הצדדים של הסכסוך? באופן מוזר ביותר, מצאתי את עצמי נוכח הרגשות החזקים שעוררו בי שני אנשי השלום האלו, מהרהר בסיטואציה חזקה מתוך סרט דוקומנטרי שראיתי על מלחמת יום כיפור. הייתה זאת סיטואציה שחיילים ישראלים התבלבלו והיו בטוחים שחיילים אחרים שייכים לאויב והתחילו לירות בהם. פתאום, מתוך שורת החיילים הישראלי שנפגעו בירי, חייל אחד צעק: "נאצים! נאצים! תהרגו אותנו, תהרגו!" "זה חדר כל כך עמוק", העיד בסרט חייל מהפלוגה היורה, "זה שבר והבקיע את כל השנאה והלהט שלנו לפגוע ולהרוג, פתאום קלטנו את האמת, שאלה חיילים משלנו!" כן, כולנו בני אדם, והשאלה היא מתי התודעה הזאת תבקיע את חומות השנאה!? אין ספק מילים יכולים לחדור עמוק ולהשפיע יותר מכל נשק או מתאבד שהוא.
לקחתי אתי מהתוכנית החזקה הזאת את הידיעה שתמיד-תמיד אנחנו צריכים לא להיגרר עמוק מדי ברצון להרוג באויב הערבי, אלא לשמור, למען עצמנו, על המוסריות והמצפון בכל מצב ותמיד – זה שווה את הקרבן שאנו חייבים להקריב למען זאת! שכמו שאנו צמודים לשואה שלנו עלינו להבין את הנכבה ושלעולם נהיה ערניים כדי לגלות אצל האויב הפלשתיני את הניצנים של רצון לשלום ונלך אז לקראתם בכל הכוח ובכול האומץ וההגינות שנשמור עליה לאורך כל הזמן הזה!
