האם ניצחנו - לא לגמרי, רק בנקודות האם הכרענו - לא, האם הבסנו - לא, האם מוטטנו את חמאס - לא.
אז מה השגנו: חמאס הוכה קשות, יצא מהמערכה חבול, פצוע, צולע - אבל עדיין מהלך על רגליו ומדדה על הכיכרות. הדאחיה בביירות נראית כריוויירה לעומת המראות בעזה, שתושביה שרובם החמאס לא מייצג ולא מעניין, חטפו את עיקר המכות.
חמאס הוא הגוף הדומיננטי בעזה, גם אם יש ארגונים נוספים, כמו הג'יהאד האיסלאמי, ופלגים נוספים איסלאמיסטים כולל גרעין ראשוני של דאעש, עדיין חמאס הוא הכתובת בכל הקשור בעזה, ולכן גם האחריות לחורבן בעזה נופלת עליו.
שיקום עזה - מצריך עבודה של 10 שנים ההיגיון הפשוט והבריא אומר ששיקום ממושך יכול להיעשות רק בשקט ממושך.
האם חמאס מסוגל לכך? העתיד יוכיח. החיזבאללה בלבנון הבין את המסר של צה"ל כאשר הם שטחו את רובע דאחיה מעוז החיזבאללה ומאז יש שקט מהגזרה הזו. אם חמאס ישקם ואחרי זה יסכן את המצב ע"י ירי על ישראל, כל השיקום ילך לטמיון.
מה שאפשר לבנות ב-10 שנים, אפשר להרוס ב-10 ימים. האם חמאס ילך על הנוסחה הרחבה של שקט תמורת שקט, הוא יוכל להתקיים ויוכל להשתקם ויוכל לשקם את עזה ויכול להיהפך למפלגה פוליטית נוסח חיזבאללה. אבל אם ירצה - להישאר ארגון טרור - יש לכך השלכות.
ההתנהלות של נתניהו את יעלון ביבי את בוגי, הובילו למעשה את המערכה הצבאית והמדינית משך 50 יום. בשלבים הראשונים ההתנהלות וההחלטות היו מחושבות, אחראיות ואמיצות והשיגו את האפקט הרצוי - לאמור: העולם הבין, תמך ועמד לצד ישראל כמדינה שזכותה להתגונן, לתקוף כדי לשמר את ביטחונה.
בשלב הביניים ההחלטות לא היו מספיקות אמיצות, ההתנהלות קצת מגומגמת ואפילו אנמית, שגרמו להתמשכות מיותרת ותוצאות לא מרשימות. יציאת הכוחות הקרקעיים מעזה - הייתה מוקדמת מדי והיעדים לפגוע אנושות בחמאס - לא צלחו.
חמאס הפר את הפסקות האש דבר שנתן לישראל נקודות חשובות בדעת הקהל העולמי והישראלי, אך בפועל לא נתן לישראל את היתרונות הצבאיים שניתן היה להוציא ולהשיג ממצב עניינים זה.
יוזמה המצרית ומשמעותהבמצב שנוצר ההחלטה של ביבי נכונה ונבונה למרות כל הביקורת שיש נגד נתניהו-יעלון, במצב שנוצר לאחר הוצאת הכוח היבשתי מעזה, המהלך המצרי שמוביל להפסקת אש ארוכת טווח - הוא הדבר הנכון במצב הנכון. ההחלטה של ביבי - להיענות להפסקת האש במתווה המצרי, נבונה, שקולה ומתבקשת. אי-הענות - הייתה מעמידה את ישראל בעולם במצב קשה, מביך, כמדינה תוקפנית, שוחרת מלחמה, הרסנית ופוגענית, לאור המראות שאנו רואים מעזה ובנותיה. ניצחון פירוס - לחמאס ניצחון פירוס - הוא ביטוי לניצחון ששכרו יצא בהפסדו. בהיסטוריה הצבאית מדובר בפירוס שהובס בקרב איפסוס ונשלח כבן ערובה לחצרו של תלמי מלך מצרים - מייחסים לו את האמרה שהפכה לקלאסיקה: "עוד ניצחון כזה ואבדנו". חגיגות הניצחון בעזה שייכות לניצחון פירוס על כל משמעותיה הצבאיות והמדיניות. אז תנו להם לחגוג ולשמוח - כי מה עוד נשאר להם לעשות בעזה. ישראל לא ניצחה במלחמה - הטרור לא הובס או מוטט, כי למעשה אין כל אפשרות מעשית להשמיד טרור שנטוע אידאולוגית בתוך הציבור שחלקו הגדול תומך בו. אפשר לפגוע בו קשות עד שיחשוב פעמיים וזה מה שישראל, אנו מקווים, השיגה הפעם. המכה במנהיגות הצבאית, בתשתיות, בהרס של האזור, בפגיעה משמעותית בחיילי החמאס + מאות אלפים של פליטים, צריך להביאם למחשבה שלא כדאי להרגיז את ישראל, כמו שלא כדאי להרגיז נמר או אריה מרבצו - במיוחד בתקופה של רבייה או שהם רעבים. אם חמאס אחרי המכות שקיבל וראה את בנייניו, מגדליו, מנהרותיו, מפקדיו, חייליו, נהרגים, יבין את הרז - דיינו. לגבי ישראל, הסיכום הכללי בתעודת הגמר של 50 ימי לחימה, הוא ציון טוב. התלמיד יודע את החומר, משתתף בכיתה, ספורטאי טוב, יש לו פוטנציאל ויכול וחייב להתקדם ולהשתפר - עובר כיתה. 