התקשורת הישראלית מצניעה פיגוע המוני, שביצעה חברת כי"ל בפועלים העובדים במפעליה. שרלטנים - העונים לשם
עידן עופר,
ניר גלעד,
סטפן בורגס ועוד חברי הנהלת כי"ל, שלא הייתה להם בעיה למשוך משכורות דמיוניות - החליטו, ש-400 משפחות בדרום יאבדו את פרנסתם ומטה לחמם. למעשה הפגיעה היא בעוד 400 משפחות של עובדים במעגלים נוספים, הקשורים למפעל המגנזיום של חברת כי"ל, כמו: טכנאי מחשב, טכנאי חשמל, עובדי נקיון, נהגים, אנשי ביטחון, עובדי הסעדה ובעלי תפקידים נוספים.
ערוצי הטלוויזיה והרדיו ננעלו על בריח ומסגר, ולא נתנו מקום לזעקת הכאב של יו"ר ועד עובדי מגנזיום, אבי בן-שושן, ש"ההנהלת החברה משתמשת בעובדים בציניות וברוע לב ככלי משחק מול המדינה".
התקשורת הישראלית באופן תמוה אינה משמיעה את כאבם וזעקתם של עובדים ותיקים, נאמנים ומסורים, כפי שביטא יו"ר הועד: "אנחנו נצא למלחמה נגד ההחלטה לסגור את המפעל יד ביד עם שאר אלפי עובדי כי"ל. עבורנו לא מדובר בעוד מס או פחות מס, תשלום תמלוגים או אין תשלום. זו מלחמה על החיים שלנו".
לתקשורת הישראלית אין עניין בדברים הכואבים של אבנר סן סניור, יו"ר וועד עובדי הברום של כי"ל ברמת חובב בנגב, המביע את דאגתו לגורלם של עובדים רבים המועמדים לפיטורים.
הצעקה של יו"ר וועד עובדי הברום ברמת חובב צריכה להרעיד לבבות אטומים של חברי דירקטוריון כי"ל, והיא עוד יותר חייבת לקבל תהודה בתקשורת: "מבחינה כלכלית, מה שהחמאס לא הצליח לעשות במבצע צוק איתן מנסים לעשות עידן עופר, ניר גלעד וסטפן בורגס - לחרב את הכלכלה בנגב."
פועלי חברת
כימיקלים לישראל מקבלים שיעור מאלף ביחס של ההון להון האנושי. ההון האנושי העובד מקבל עדיפות אחרונה. ההון האנושי המסור והנאמן, אותו הון אנושי שעבד והזיע, ורק הודות לו המפעל הגיע להישגים, אותו מבקש ההון לזרוק ככלי שאין בו חפץ יותר. מה שקורה בימים אלו בנגב זה פיגוע המוני, פגיעה בקיומן של כ-800 משפחות. כ-800 מפרנסים שהשכימו כל בוקר ליום עבודה, הם מועמדים להיזרק לאשפתות.
את הפיגוע הזה חייבים למנוע.
