תרי"ג מצוות

שבת שלום קהל קדוש. לֹא עַל מַגַּש הַכֶּסֶף רְאוּ כִּי הֻזְהַרְתֶּם אַתֶּם יוֹצְאִים לְמִלְחָמָה לִכְבּוֹשׁ הָאָרֶץ, בְּיוֹשְבֵיהָ לֹא לַעֲשׂוֹת שַׁמָּה הֱיוּ עֲרוּכִים אֱלֵי קְרַב עִם חָלוּץ וּמְאַסֵּף הָאָרֶץ נִתְּנָה לָכֶם אֲבַל לֹא עַל מַּגַּשׁ הַכֶּסֶף וְיֵשׁ מִלְחֶמֶת מִצְוָה וְגָם רְשׁוּת וְצָר לֹא צָפוּי הַכֵּה אֶת הַמַּכֶּה וְאֶת הַנִּכְנַע קָחֶנּוּ שָׁבוּי וְאִם שְׁבוּיָה תִּמְצָא רַק כְּרַעֲיָה לְךָ תִּקָּחֶנָּה הִזָּהֵר בִּכְבוֹדָהּ אִם מָאַסְתָּ בָּהּ לֹא תִּמְכְּרֶנֶּה עַל כֵּן נֶאֱמַר אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁאֶלֶּה מִצְווֹתָיו שֶׁשַׂם לוֹ כְּבוֹד הָאָדָם וְחֵרוּתוֹ נֶר לְרַגְלָיו

התנהגות מוסרית למען איכות חיים ראויים

אמנם דובר בפרשה על מלחמה שנאמר: כי תצא למלחמה על אֹיְביך (כא/י) אך הפרשה איננה עוסקת במלחמה ולא בדרכי הלחימה ולא באויב האורב לישראל בארץ כנען, אלא בהתנהגות האדם מישראל בהיכנסו לארץ המובטחת, לכן מתחילה הפרשה במלים "כי תצא" למלחמה וגם תנצחי בה ואת אויביך נתנם הקב"ה בידיך, שנדע ככובשים איך להתנהג כבני אדם שיש להם תורה בלבם, בייחוד כאשר קורה: ושבית שביו (כא/יא) רש"י מבהיר, שמדובר גם בשבויים כְּנַעֲנִיִּים שבתוכה דהיינו אלה שֶׁיִּמַצְאוּ בתוך העיר אשר נכנסים אליה במלחמת רשות, כי אז לוקחים שבויים, אף על-פי שהם משבע אֻמּוֹת (שלגביהן נאמר: לא תחיי כל נשמה. -לא לקחת שבויים. שבע האמות הן: הכנעני החתי החוי הקני האמורי היבוסי והגרגשי ויש ולעתים מכונים הם: הקני, הקניזי, הקדמוני, או החתי והפרזי או הרפאים או החורים) (בראשית טו/יט-כא) למען יובהר שוב נגדיר מה היא מלחמת רשות. מלחמת רשות היא מלחמה לשם הרחבת גבולות הארץ, כפי שהם תוארו בתורה והם למעשה שונים מהגבולות שהראה אותם הקב"ה למשה. הם לא רק מהירדן מערבה. תאור הגבולות נמצא במסגרת הבטחת הקב"ה לאבות האומה שהם בערך כך: מצפון הלבנון והחרמון וממזרח הפרת והחידקל ומדרום הנהר הגדול במצרים וממערב אין שינוי תמיד הים הגדול הוא הים התיכון. פרשת כי תצא, מכילה את התשתית לחוקים מוסריים ואיכותיים בשונה מחוקי העמים של אותה עת. כאן הדאגה לאיכות חיים טובה. מדובר בחוקים מלפני יותר משלושת אלפים וחמש מאות שנה. חוקים שהקדימו את זמנם באלפי שנים. כגון יחסו של הגבר אל אשתו ואל צאצאיה, שיש לנהוג בהם בצדק אפילו הייתה האישה שנואה עליו. הוא איננו רשאי להעדיף את בן האישה האהובה על פני בן האישה השנואה. לעומת זאת אנו נתקלים בחֻמְרָה רבה ביחס אל הבן הסוֹרֵר, שסר מן הדרך הישרה, וְהַמּוֹרֶה, הממרה את דברי הוריו והוא זולל וסובא ומוסיף לעמוד במריו למרות תוכחת אביו ואמו ואיננו שומע בקולם. בן זה מובא לדין בפני זקני העיר ונענש בחומרת הדין. (וירגמוהו באבנים כל אנשי עירו) זה עונש חמור לכל הדעות. לכן רש"י בפרשנותו מוצא דרך חֲכָמָה להכהות את חֻמְרָת הָעֹנֶשׁ באמרו: אמרה תורה, ימות זכאי לפני שיספיק לרצוח. אלא שֶׁחֻמְרַת הָעֹנֶשׁ גרמה לכך שֶׁיֵּרָאֶה הדבר חריג גם בעיני חז"ל ולא מתישב עם: ארך אפים ורב חסד נושא חסד לאלפים..וחטאה ונקה האם בן זה לא יִנּקֶה.

כח האדם המאמין בקבלת הדין

יכולת האדם לקבל את הדין גם אם נראה בעיניו לא צודק, מקור יכולת זו הוא באמונה שאדם אִמֵּץ לו. בעזרת אמונתו זו יכול האדם להתגבר על מה שנראה לו, לא צודק. כוח האמונה מעצים את כוח העמידה. למרות שאפשר לומר כי כל המקיים מצוות מובטחת לו אריכות חיים ואילו זה אשר איננו מקיים מצוות, מובטחת לו פורענות וחיים קצרים, זה איננו קורה כך. דבר זה קבל ביטוי בדברי איוב בַּשִּׂיחַ שהיה בינו לבין רעיו, על "צדיק ורע לו ורשע וטוב לו." ראינו כי אם האמונה היא לשמה ואיננה תלויה בּדָבָר, היא נותנת למאמין כוח לקבל את הדין ולהמשיך. בפועל בימינו אלה בשנת תשע"ד ראינו דוגמה נפלאה של אמונה צרופה לשמה, של משפחות שלושת הנערים שנרצחו הי"ד על-ידי מחבלי חמס הנתעבים. עמידת הורי הנערים הצער העצום שנגרם להם, עוררה בלב הערכה רבה אפילו הערצה. זאת מפני שהורי הנרצחים בחרו בדברי דוד המלך: "ואני קרבת אלוהים לי טוב" (תהלים עג/כח). זה מביאנו גם אל אלישע בן אבויה שכינויו היה "אלישע אחר". אלישע בן אבויה היה עמיתו של רבי עקיבא ורבו של ר' מאיר ועיסוקו היה תלמוד תורה. על אלישע בן אבויה נאמר כי היה אחד מ"הארבעה" שנכנסו ל-פרד"ס, (ראשי תיבות: פְּשַט, רֶמֶז, דְּרַשׁ, סוֹד), שבעזרתם לומדים להכיר את הבריאה ואת סודות הטבע, אלא שאלישע בן אבויה נכנס לפרד"ס ונפגע על כן נקרא מאז "אלישע אחר" כי הוא כָּפֵר. התוספת לשמו אחר כדי להבדילו מהנביא אלישע בן שפט תלמידו של אליהו הנביא. בגמרא במסכת חגיגה, מובא סיפורו של אלישע בן אבויה, וזאת תמצית הדברים: מדובר במצות שילוח היונה כדי ליטול גוזליה ולא לצערה. כשראה אלישע כי זה אשר קיים את המצווה כלשונה שילח את היונה כדי ליטול גוזליה כדי שלא לצער אותה, נפגע וניזוק ומת, והאחר שלא שִׁלַּח את היונה אבל נטל גוזליה לעיניה וציער אותה ואף עשה זאת תוך חילול שבת, יצא בלי פגע. לא עמד לאלישע כוח אמונתו כי היא אמונה תלויה בדבר וְכָּפַר. המסקנה היא כי בן אדם רגיל, איננו מסוגל להבין את כל התופעות הַנִּקְרוֹת לו בְּדַרְכּוֹ, לכן מוטב לו שֶׁיְּקַיֵּם: ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשךָ ובכל מאודֶךָ. ורבי עקיבא אומר: עדיף בכל נפשך, גם כאשר הקב"ה נוטל אותה. על כן אומרים בעת קבורת המת: ברוך דין האמת.

חוק ומשפט ומצוות התורה

פרשת ויצא משופעת בחוקים המהווים חלק נכבד מתרי"ג המצוות. חלקם מצוות רצוניות וחלקם מצוות חובה ונפרט: הַדִּבֵּר הראשון והשני בעשרת הדברות נושאם הוא "אמונה" וזו שאלה של בחירה. לכן אתיאיסט איננו נענש. הדבר השלישי ביחס לאיסור השבועה בשם השם והדבר הרביעי המצווה על שמירת השבת, אלה חלים על כל מי שבחר בדת משה וישראל, אך אינם חוקי מדינה, אין בצד הפרתם ענישה. הַדִּבֶּר החמישי בדבר כִּבּוּד הורים, נהיה במרוצת השנים לחוק מדינה והוא מחייב עם ענישה. ואילו ארבע מתוך עשרת הדברות הַדִּבֵּר השישי והשביעי והשמיני והתשיעי הם חוק לכל דבר המחייב כל אדם לכבדו בכל אתר ואתר בעולם, ללא קשר לדתו ולאמונתו. הדבר העשירי הוא בהגדרת נאמנות ומוסר בין בני אדם, והא איננו מהוה חוק מחייב ובר ענישה. משמעות המושג חוק דהיינו גבול שאין עוברים אותו, וכל העובר על החוק-עובר גבול האיסור ונושא בתוצאה ואל לו להלין על התוצאה. ברם התורה מביאה לנו חקיקת חובה לעומת מצוה רצונית, שאיננה חקיקה. יש גם מצוות שהם גובלות בחוק מחייב ויש חוק שהוא בבחינת מצווה רצונית, שנאמר: לא תראה את חמור אחיך או שורו נפלים הדרך והתעלמת מהם (לא כל שכן בן אדם) הקם תקים עמו (כב/ד) זו גם מצווה וגם חוק מחייב -לא להתעלם כמו פָּגַע וּבָרַח. כי יִקָּרֵא קֵן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בדרך בכל עץ או על הארץ אפרוחים או ביצים והאם רובצת על הָאֶפְרֹחִים או על הביצים, לא תִּקַּח האם על הבנים שַׁלֵּח תְּשָׁלַּח את האם ואת הבנים תקח לך (כב/ו,ז) זו מצוה ואיננה חוק. או ענין של מתן הלוואה, נאמר: לא תשיך (נשך=רבית) לאחיך נשך כסף נשך אֹכֶל נשך כל דבר אשר יִשַּךְ כאן מזהירה תורה מלקיחת רבית על הלוואה. נתרכז בדיני מלוה ולווה שאוסר לקיחת רבית מישראל ומתיר לקיחת רבית מגוי. מזה ברור כי חל אִסּוּר על המלווה לקחת רבית וחל איסור על הלווה לתת רבית וזה אסור חמור, למרות זאת המדינה לא חוקקה חוק האוסר קבלת ומתן רבית ונשאר הדבר בבחינת מצות לא תעשה. גם קבלת ומתן רבית לגוי מגוי, איננה בבחינת מצות עשה למרות לשון הכתוב: לַנָּכְרִי תַּשִּׁיךְ (כג/כא) הרי אם לא תשיך לא עברת על מצווה עשה. לעומת זאת כל הכלים הבאים הם בבחינת מצוות עשה ומצוות לא תעשה והרי חלק מהם: לא תַּעֲשֹׁק שכיר... ביומו תתן שכרו. לא תטה משפט. לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה ולא איפה ואיפה כגולה וקטנה הכל בענייני משקל. ובענייני שיפוט: לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות איש בחטאו יומת. כל אלה מצוות שקבלו מקומם בספר החוקים כדיני חובה. אולם כי תקצר קצירך בשדך ושכחת עמר בשדה לא תשוב לקחתו לגר, ליתום ולאלמנה יהיה. (כד/יט) וכן: כי תִּחְבֹּט זיתיך ולא תפאר אחריך.(כה/כ) כי תבצור כרמך לא תעולל אחריך.(כה/כא) ואחרי המצוות שנצטווינו חוזרת התורה ומצווה עלינו לזכור ולא לשכוח את החובה: תִּמְחֶה את זכר עמלק, ואת ההבטחה של הקב"ה עצמו: אֶמְחֶה זכר עמלק. השאלה איך יתקיימו שני המצבים האלה. אם הקב"ה יִמְחֶה את זכר עמלק, הרי שישראל לא יכול לקים מצות תִּמְחֶה. מצוות זו הנזכרת בכי תצא. משמעותה בימינו גדולה וחשובה לאין שיעור כי עמלק פושט צורה ולובש צורה, פרסי, גרמני, שיעי, טורקי, והפעם דאעש, עולמי חסר טריטוריה מוגדרת. הפעם איננו מזנב בישראל בלבד, אלא בכל בני תרבות אחרים. עד כמה אקטואלי הצו: מחה את זכר עמלק. בִּבְטוֹחַ עַמֶּנוּ בְּתוֹרָתְךָ לֹא חוֹשֵׁש נָתַתָּ לָנוּ תּוֹרָה תַּמָּה מְשִׁיבַת נֶפֶשׁ יֵשׁ בָּהּ הַכֹּל וּתְשׁוּבָה לְכֹל שֶׁנֶּבַקֵּשׁ גּוֹרַל עֲמָלֶק שֶׁלּוֹבֵשׁ וּפוֹשֵׁט צוּרָה וְשׁוֹלֵחַ גְּרוּרוֹת כְּחֹלִי רַע וּמְאֵרָה וְאֵין יוֹדֵעַ לָמָּה בָּעַמִּים יֵשׁ דְּמָמָה וַעֲמָלֶק חוֹגֵג לוֹ עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה הוּא רוֹצֵחַ וְנוֹשֵׂא אֶת שִׁמְךָ לַשּׁוְא וּכְחָלִיף "שֶׁלִיחֲךָ"נוֹהֵג כְּאָז עַכְשָׁו וְאוֹמֵר שֶׁזֶּה רְצוֹנְךָ כִּי בַּתֹּפֶת שָׂרַד אֲזַי תֵּן אוֹת מָתַי תִּמְחֶה זִכְרוֹ לָעַד