א. מי ישלם? הגנרלים שלנו - ובראשם שר הביטחון והרמטכ"ל - הביסו את עם ישראל בעוד מערכה, שעלויותיה בחיי אדם ובכלכלה היו עצומות.
וכיוון שלצבאנו האומלל והכושל יש מדינה, שהוא חומסה ועושקה ללא כל בקרה ממשית - הוטל על האזרחים לשלם את מחיר הכישלון הנוסף של צבאנו המפואר. כמובן, אגורה לא תרד מהשכבות העצומות של שומן במערכת ביטחוננו ולא מן הפנסיות האדירות, שמקבלים הגנרלים. לעומת זה, יהיה לנו פחות חינוך, פחות רווחה, פחות בריאות. העיקר - שהחתולים השמנים והכושלים בחאקי יהיו מרוצים.
ב. בטלנים לכאורה, תקציב החינוך הוא התקציב הגדול ביותר של משרדי הממשלה. התקציב הזה אינו כולל את הפנסיה התקציבית של עובדי ההוראה (פרוטות - בהשוואה לפנסיה האדירה של הקצונה, הנכללת בתקציב הביטחון). אך מתברר, שרוב תקציב החינוך
מתאדה משך השנים, כיוון שאינו מנוצל.
מאז שאני זוכר את עצמי, התחלפו שרי חינוך (כשהייתי ילד - זלמן ארן היה השר, והוחלף על-ידי
אבא אבן. מאז התחלפו שרי חינוך כמעט כמו גרבי ראש הממשלה), וכל אחד מהם תקע בחצוצרות עם מינויו, הבטיח הרים, גבעות ועוד כל מיני דברים. בפועל, לא נעשה דבר, וכמות שעות הלימוד צומצמה, מקצועות לימוד הוסרו מתוכנית הלימודים, ואקרובטיקה ניסתה להעלות את שיעור ההצלחה של תלמידי ישראל - אך רק פחות ממחציתם זכאים לתעודות בגרות.
בקיצור - שכול, כישלון ובורות.
ההצלחה האדירה של מדינת ישראל הנה בדגנראציה של הגניוס היהודי. והשר הנוכחי - אחד מליצני אין עתיד - ישלים את הרס המערכת, תוך הצהרות חסרות כיסוי על תוכניות באספמיה. שהרי לשם כך הביאוהו מאחורי המשפתיים.
ג. גיס חמישי פעם קראו להם היהודים, "מלשינים", או "מוסרים", וקללה נוראה הוצמדה להם בתפילת עמידה.
כשקמה המדינה, הפכה המלשינות למידה טובה, ושוכללה על-ידי הגיס החמישי, בעזרת הרבה כסף עוין, שמזרימים ארצה ארגונים ומדינות. יש בקרבנו רבים מדי, המתפרנסים לא-רע-בכלל מן המלשינות (
קישור)
טוביה טננבום מתאר בספרו, "תפוס ת'יהודי" (הוצאת מאיר סלע), כמה ממעלליהם של המלשינים הללו. הוא התחפש לעיתונאי גרמני,
וקיבל תדריך, הסברים ושאר ירקות, שאמורים היו להופכו לשונא ישראל. הוא מסיר את המסכה מעל הגורמים העוינים בתוכנו, שמחבלים במרץ בתדמית ישראל.
טננבום מתאר בלשון פשוטה והומוריסטית את אחד ממסעי התעמולה האוטו-אנטישמיים המצליחים. בעקבותיו, יהפוך, כנראה, למוקע, ויוחרם בקרב הקהל המתקדם, שרואה דיכוי ישראלי וכיבוש תחת כל עץ רענן ועל כל גבעה רמה.
אם זה לא היה מפחיד, זה היה יכול להיות מצחיק מאוד.
מפחידה יותר המחשבה, שראש הממשלה נתניהו סיכל אפשרות לחוקק חוק, שיבדוק את מקורות הכסף, שמקבלים ארגונים חתרניים - כמו בכל מדינה דמוקרטית בעולם.
ד. שבים אל קיאם רק נדמו קולות התותחים, וכבר שבים המומחים לשלום אל קיאם, ומציעים את מרכולתם הבלה והמסומרטטת - שלום, הסכם ועוד שטויות שהמציאו קופירייטרים זריזים.
נראה, כי לא למדו דבר, או שמא הכסף הזר, שמפעפע בעורקי התוכניות הללו, מחייב את אנשיהם לפעול.
חוץ מאשר עוד בריחות ועוד נסיגות - גם הן ללא פרטנר - אין להם מה להציע, למרות שלא למדו דבר מבריחותינו הקודמות.
ה. כמה לא מפתיע כמה לא-מפתיע, שחקירת המשטרה בעניינו של
גבי אשכנזי, שהונחתה מקרוב על-ידי היועץ המשפטי וינשטיין, הביאה להמלצה להאשים את הרמטכ"ל לשעבר בזוטות מעוררות גיחוך.
מאז ומתמיד בחשו גנרלים בפוליטיקה הישראלית; ואזכיר כמובן את "הפרשה,, שהפכה את המדינה, וסילקה לבסוף את מפא"י מהשלטון. זה מה שקורה כשלצבא יש מדינה אומללה, והוא משחק בה כמו פיל בחנות חרסינה.
כשהתפרצה הפרשה, כתבתי, שאין זו פרשת הרפז, ולא פרשת גלנט, אלא ערוותו של הצבא נחשפת כאן בריש גלי. אם זה ראש הפירמידה, אבוי לנדבכים דלמטה. ואף אחד לא יוכל לטעון שלא כתבתי, שמינוי אשכנזי לרמטכ"ל הביא אדם לא-ראוי לתפקיד הזה (לא בפעם הראשונה ולבטח לא האחרונה). אבל הציבור הישראלי הפותה מאמין לגנרלים שלו, וסומך עליהם למרות כל האכזבות המרות, שהנחילו לו בכפיות של בולדוזר ענק.
הפרשה הנוכחית, שמסרבת לגווע, מלמדת היטב על החומרים, שמהם עשוי הפיקוד העליון של צבאנו. מפחיד לחשוב, שאנחנו מפקירים בידי אנשים כמו אשכנזי את גורלנו ואת גורל בנינו ויקירינו.
ו. חמוד קיבלתי בוואטסאפ, ולמזלי לא בשעת נהיגה:
על היום הראשון ללימודים מתקשרת אליי המורה, ואומרת שהילד שלי מפריע לה בשיעור. עניתי לה, "חודשיים שלמים הילד הפריע לי בבית. התקשרתי אלייך פעם אחת?"
