זו השבת השנייה בחודש אלול ותמיד קוראים בה את הפרשה שמתחילה במלה "כי" (דברים כא): [י] כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה, עַל-אֹיְבֶיךָ; וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹקֶיךָ, בְּיָדֶךָ--וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. בפשט, הפסוק מדבר על ניצחון במלחמה מול אויב חיצוני ולוקחים שבויים, וכבר היו דברים מעולם. גם מה שכתוב בהמשך: [יא] וְרָאִיתָ, בַּשִּׁבְיָה, אֵשֶׁת, יְפַת-תֹּאַר; וְחָשַׁקְתָּ בָהּ, וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה. וזה קרה במהלך ההיסטוריה. אבל במציאות הרי ברוב הדורות לא היה שייך כל העניין הזה ובכל זאת התורה מקדישה לו חמישה פסוקים. אלא שמעבר לפשט המשקף את הרובד החיצוני של המציאות וממילא של ההוראה הנלמדת, ישנו הרובד הפנימי, הנסתר, שהוא הנשמה של הרובד החיצוני, הגלוי. וברובד הזה, הוראות התורה הן נצחיות ועל כן אנחנו אמורים גם היום, בעיקר היום, ללמוד הוראות מפרשיה זו.
מי הוא האויב?
ככלל, יש הרבה מלחמות בפרשה אלא שאינן מוגדרות בשם הזה. כדי להבין במה מדובר, נביא כמה דוגמאות (פרק כב): [א] לֹא-תִרְאֶה אֶת-שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת-שֵׂיוֹ, נִדָּחִים, וְהִתְעַלַּמְתָּ, מֵהֶם: הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם, לְאָחִיךָ. התורה מזהירה שלא להתעלם מאבדה שמצאנו אלא להתאמץ להשיב אבדה לבעליה: [ב] וְאִם-לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ, וְלֹא יְדַעְתּוֹ--וַאֲסַפְתּוֹ, אֶל-תּוֹךְ בֵּיתֶךָ, וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ, וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ. ההתעלמות יכולה לנבוע משני מניעים אפשריים; מניע אחד זו סתם עצלות ומניע שני זו המחשבה שהמאבד יתייאש ואז המוצא יוכל לזכות במציאה, לכאורה כשרה. בלבו של המוצא עלולה להתחולל מלחמה בשאלה מה לעשות באבדה שמצא והתורה מורה לנו שניצחון במלחמה הזאת פירושו השבת האבדה לבעליה. כאן הרי ברור שמדובר במלחמה פנימית, בתוך נפשו של המוצא, ובמלחמה הזאת הוא נדרש לנצח את עצמו.
לצאת מעצמי בחסידות שואלים, מדוע פותחת הפרשה ב-כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה, לכאורה היה מתאים יותר שהתורה תכתוב "כי תלך למלחמה", מדוע בחרה התורה לכתוב כי תצא? ומסבירים שבכך רומזת התורה שכדי לנצח במלחמה הזאת, המלחמה עם עצמו, האדם חייב לצאת מעצמו, לצאת מההרגלים ומהרצונות שלו, לחשוב "מחוץ לקופסה" ולעשות את הדבר הנכון כי הוא נכון. לא כי בא לי ולא כי כך אני מבין, אלא כי זו הדרך הנכונה שמורה לי התורה. כאמור, הפרשה מלאה במלחמות כאלה, באירועים שיכולים לקרות ובתגובות הנכונות הנדרשות מיהודי. הנה דוגמה נוספת: [ו] כִּי יִקָּרֵא קַן-צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל-עֵץ אוֹ עַל-הָאָרֶץ, אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים, וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל-הָאֶפְרֹחִים, אוֹ עַל-הַבֵּיצִים--לֹא-תִקַּח הָאֵם, עַל-הַבָּנִים. [ז] שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת-הָאֵם, וְאֶת-הַבָּנִים תִּקַּח-לָךְ, לְמַעַן יִיטַב לָךְ, וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים.
רגישות לבעלי חיים למרות ששמענו על אנשים שמחפשים בחורשות קנים של צפורים, לכאורה כדי לקיים את המצווה הזאת, לנו קשה לדמיין אירוע כזה שאדם מוצא קן של ציפור ומתייחס לזה כאל מציאה יקרה. אבל בימים שלחלק גדול מהאנשים לא היה מספיק מזון כדי להשקיט את רעבונם, קן כזה יכול היה להיחשב מציאה יקרה מאד. והנה יש את האם שאפשר לשחוט מיד ולבשל לארוחה הבאה ויש את האפרוחים שאין כל כך מה לעשות איתם בשלב המיידי. גדול הפיתוי לקחת את האם ולהתקין אותה לארוחה הקרובה ולהתעלם מהאפרוחים. התורה אוסרת לעשות זאת. יש כמה טעמים לאיסור זה ודומני כי המשותף לכולם הוא האיסור לגרום צער מיותר לבעלי חיים. וההגדרה של צער מיותר היא שאינו לתועלת ישירה של האדם. והרי אם לוקחים את האם, אין לאפרוחים הרבה סיכויים לשרוד. וזה צער בעלי חיים בלא שום תועלת לאדם.
לא לחפש סיפוק מיידי נכון שיכול להיות צער לאם אם לוקחים לה את האפרוחים וגם זה צער בעלי חיים, אבל זה לתועלת האדם והתורה מתירה זאת. והרי תמיד היא תוכל לבנות קן חדש. והמוצא - כדי ליהנות מהמציאה הוא יצטרך להתאזר בסבלנות וגם להשקיע קצת בגידול האפרוחים עד שיגיעו לגודל הרצוי. על-רקע מה שהסברנו לעיל בדבר המצב הכלכלי, ברור שמדובר במלחמה פנימית לא קלה. כאמור, הפרשה מלאה בתיאור מצבים כאלה שהאדם עלול להיקלע אליהם במהלך חייו ולכל מצב אפשרי היא מציעה פתרון שלא בהכרח היינו מגיעים אליו מכוחו של השכל האנושי. מכאן ניתן ללמוד כי גם המלחמה שבה פותחת הפרשה אינה רק מלחמה עם אויב חיצוני אלא כזו שמתחוללת בתוך נפשו של האדם. ואצל רוב ככל האנשים, המלחמה הזאת לעולם אינה נגמרת. אין ניצחון בנוק אאוט, יש רק ניצחון בנקודות.
לצאת למלחמה יזומה עד כאן דיברנו על מלחמות שמתחוללות בתוך נפשו של האדם, אבל עובדה היא שיש גילוי חיצוני למלחמות האלו ואסור להתעלם מכך, כי חייבים לנצח גם במלחמה החיצונית. אלא שמה שאנחנו למדים מפרשת השבוע הוא שהדרך לנצח במלחמה חיצונית עוברת בתוך נפשו של האדם, שאם הוא מנצח את נטיותיו הטבעיות, זה מכשיר אותו ומעניק לו כוחות לנצח גם את המתנגדים מבחוץ. ואדרבה, דומני שנכון יהיה לקבוע כי בכל מקרה, כשנקלעים למצב של מלחמה עם מתנגדים מבחוץ, זה עשוי להעיד שהאדם עדיין לא ניצח את ההתנגדות הפנימית שלו באותו תחום. אולי המונחים פה לא כל כך מדויקים; אולי צריך להתמקד בנטיות הטבעיות, אבל הנטיות האלה מהוות את גורם ההתנגדות החזק ביותר לשינויים חיוביים בנפשו של האדם. על כן מורה לנו התורה לצאת למלחמה מיוזמתנו ולא ללכת אליה, כלומר לא להיגרר אליה רק מחוסר ברירה.
כנגד יצר הרע עד כאן דיברנו על מה שפרשת השבוע מדברת לגמרי בגלוי, על אירוע חיצוני שמציב בפני האדם פיתוי כזה או אחר ועל הדרך הנכונה להתגבר על פיתויים אלו. הרבה אירועים אפשריים כאלה כתובים בפרשה, אבל הפרשה פותחת במה שנראה בפשט כמלחמה עם אויב חיצוני, עם עם אחר, וגם מסיימת במשהו דומה, יסודי מאוד (פרק כה): [יז] זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. [יט] וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹקֶיךָ לְךָ מִכָּל-אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ--תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם; לֹא, תִּשְׁכָּח. האם גם באלה מדברת התורה על מלחמות שבתוך נפשו של אדם? מסתבר שאכן כך. הפסוק השני בפרשה מדבר על שבויה יפת תואר כמו שציטטנו לעיל, ועל כך אומרים חז"ל ומובא ברש"י: "לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע..." שמתירים לו משהו, אבל עם הגבלות חמורות מאד.
למחוק את הספקות על עמלק דיברנו כבר בעבר לא אחת; הסברנו שמדובר ביצר הרע שמטיל ספקות בעניינים של קדושה. למשל בקשר הנצחי שבין יהודי לארץ ישראל. הוא טוען שאולי גם לגויים יש חלק בארץ, לכל הפחות ב"מקומות הקדושים" להם, אם לא ביותר מזה. עם הזמן ה'אולי' נהפך ל'ודאי', ודאי שיש גם להם חלק בארץ וממילא באותו חלק אנחנו יושבים על תקן של כובשים זרים. ומכאן קצרה הדרך לניסיונות פיוס נואשים מול כל הטוענים לבעלות על חלק מן הארץ. כדי למנוע זאת מזהירה אותנו התורה מראש: ...תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם; לֹא, תִּשְׁכָּח. את הספקות יש לבטל בעודם קטנים, לא לדון בהם בכלל, והדרך לכך היא בתזכורת שנותנת לנו התורה בפסוק הזה עצמו: ...בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ... אם היינו לוקחים לבד, בכוחנו, אולי היה מקום לדון, אבל ה' נתן לנו.
השורש והענפים ולכאורה, מה הקשר בין הספקות שיש או אין לנו ובין הדרישות שמציבים בפנינו אויבינו? הרי הם טוענים שהארץ הזאת שלהם ולכאורה אין לזה קשר למה שאנחנו חושבים או מרגישים. אבל רק לכאורה; כי כבר אמר החכם מכל אדם (משלי טז): [ז] בִּרְצוֹת ה' דַּרְכֵי אִישׁ גַּם אוֹיְבָיו יַשְׁלִם אִתּוֹ: הפסוק הזה, כמו כל פסוק בתורה, מתפרש בכמה רבדים, אבל לענייננו ברור שאם היינו משדרים ביטחון מוחלט בבעלותנו על הארץ, ביטחון שנסמך על העובדה שזאת הארץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקינו נֹתֵן לנו נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ, הם לא היו מעלים בדעתם להעלות דרישות בעלות מופרכות. מהפסוק הזה ניתן ללמוד עוד כמה דברים יסודיים להבנת המתרחש בעולם בכלל; הוא אומר שיש קשר ישיר בין מצבו ומעמדו הרוחני של האדם, בין הקשר שלו עם הקב"ה ובין התקשורת שלו עם הסביבה הגשמית. מכאן שהשורש של הגשמיות הוא ברוחניות.
השורש שלנו הוא נצחי לפי זה, כשרואים מדינות שנחרבות גם בלי שיקום עליהן אויב חיצוני, זה אומר בבירור שהשורש הרוחני שלהן אינו קיים יותר. זו המסקנה המתבקשת לגבי עירק וכנראה גם לגבי סוריה. כך גם היה עם מדינות ועמים רבים לאורך ההיסטוריה, שהשורש הרוחני שלהן נגדע והן גוועו בגשמיות. אינני יודע מה יקרה עם המדינות הנוספות באזור, האם גם הן יתמוטטו כמו שתי המדינות הנ"ל? אבל יש להניח שזה תלוי ביחסן כלפינו, כי השורש שלנו הוא נצחי כידוע, אנחנו מושרשים בעצמותו יתברך, ולכן כל מי שיוצא נגדנו גוזר את דינו, גודע את שורשו העליון. כמו שמבטיח הנביא בהפטרת השבוע (ישעיהו נד): [י] כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ, וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶינָה--וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא-יָמוּשׁ, וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט, אָמַר מְרַחֲמֵךְ, ה'. הֶהָרִים הן המעצמות וְהַגְּבָעוֹת - המדינות. רק לעם ישראל יש קיום נצחי, כי כך ה' רוצה.
