ההפתעה נכונה לנו כבר בכניסה.
ערב בבית הפלמ"ח על ה"סזון", חשבתי לעצמי - מי כבר יבוא?
מסתבר שטעיתי. המוני פלמ"חניקים לשעבר צבאו על הכניסה לאולם "מלווי השיירות", רכשו כרטיסים מבעוד מועד וגדשו את האולם – שהוקם בתרומתו של הפלמ"חניק מוזי ורטהים - עד אפס מקום.
"מסביב למדורה" – איך לא – זה השם שניתן למועדון התרבות שהופעל בבניין המרשים ברמת-אביב, שרק יכול לעורר קינאה אצל אירגוני מורשת אחרים. עמותת "דור הפלמ"ח" חיה, נושמת, פעילה, בראשותו הנמרצת של גבר מוצק שמתקרב בגילו ל-90, האלוף (מיל') שייקה גביש האגדי.
טפיחות על הכתף, חיבוקים אמיצים, הסתודדויות, לחישות באוזן, "אהלאן" ושוב "אהלאן", "אתה זוכר ש...", "למה בנצי לא בא?", וצעידה איטית תוך הישענות על מקל, פנימה אל האולם המרהיב. לא הזמנתי לעצמי כרטיס מראש, אבל
אסנת מרדור, מהנהלת העמותה, מצאה בשבילי כרטיס פנוי ב-20 שקלים. "יופי שבאת"- שמחה לקראת הדמות החריגה בנוף.
ה"סזון" – עונת הציד, פרק עגום בתולדות היישוב, במאבק בין המחתרות הלוחמות, ה"הגנה" והאצ"ל. השנה היא 1944, שנת הכרזת המרד של האצ"ל נגד שלטון המנדט הבריטי, לאחר האיפוק שגזר על עצמו הארגון בשנות מלחמת בריטניה בגרמניה הנאצית. בגין והאצ"ל פותחים בפעולות לחימה בשלטון הזר, רוצים לגרור עימם את ה"הגנה" למען המטרה העילאית – יציאת הבריטים מארץ-ישראל וכינון המדינה העברית.
בן-גוריון והנהגת היישוב ראו במרד של בגין וחבריו - איום על ההגמוניה שלהם ביישוב. הם החליטו דוקא לשתף פעולה עם הבריטים ולהסגיר לידי הבולשת לוחמי אצ"ל וחשודים בחברות באצ"ל. כך קיוו לשבור את ה"פורשים".
יש אומרים שהעילה ל"סזון" הייתה רצח הלורד מוין, השר הבריטי לענייני המזה"ת, האנטישמי, בקאהיר, בידי שני חברי לח"י. ואולם גם בלי ה"טריגר" של ההתנקשות בקאהיר, "ה'סזון' היה בלתי נמנע" – כפי שקבע בהרצאתו המלומדת ההיסטוריון פרופ' יגאל עילם. הוחלט לפעול נגד הארגון השני דוקא, לא זה שמקרבו יצאו המתנקשים במוין, כי היה הגדול מבין השניים. הוא הישווה את המאבק באצ"ל, למאבקים שנוהלו בזמנם נגד פורשי "השומר" ו"ניל'י", לפני כמאה שנה.
שייקה גביש פותח את הערב. גבר-גבר, משכמו ומעלה. ממרום שנותיו, הוא מוסר עדות אישית על ה"סזון": "אני זוכר את עצמי במעצר בלטרון, שם פגשתי לראשונה אנשי אצ"ל ולח"י. עד אז הם היו דימיונים... כאשר שוחררתי וחזרתי לנען, קיבלתי פקודה ללכת לפרדסים ולעצור שלושה אנשי אצ"ל. כך עשינו. הבאנו אותם לרחובות".
ממשיך שייקה את סיפורו: "למחרת אני מקבל טלפון מתל אביב. מסתבר שכמה חבר'ה באו לבית משפחתי, היכו את אבי ואת אחי ואמרו: 'מה ששייקה היה צריך לקבל – קיבלתם אתם'. ראש החוליה היה צבי ברז"ל, שכינויו היה 'קקטוס' (פרצי צחוק בקהל). לאחר קום המדינה, ואני בחטיבה 7 המשוריינת, פוגש את מפקד גדוד המרגמות של החטיבה, הלא הוא 'קקטוס'... הוא רעד מפחד, אמרתי לו, אין בינינו כלום, והוא היה מאושר"... הכרתי היטב את "קקטוס". איש עשוי ללא-חת, לוחם אמיץ, ספק אם איש כמוהו ירעד במעמד הפגישה עם מפקדו בשיריון.
הרצאתו של פרופ' עילם – איזה דימיון מפליא בחזותו החיצונית לזו של
דוד בן-גוריון - הייתה כל כולה בבחינת סניגוריה על ה"סזון": "פעולות האצ"ל היו איום על היישוב וניסיון להשתלט על דעת הקהל, ולכן אמרו ראשי היישוב כי יש לבלום את האצ"ל".
בתום הרצאתו של פרופ' עילם פצח הקהל בשירת "רבותי ההיסטוריה חוזרת", בהובלתה של נגה אשד. אבל אז באה ההפתעה: על המסך ריצדו לפתע מילים זרות לרוב הקהל: "שתי גדות לירדן, זו שלנו זו גם כן", ותתפלאו: היו מי שהצטרפו לשירה זו של "שמאל הירדן", שירו הסוחף של זאב ז'בוטינסקי, ולא רק אי-פה, אי-שם, חברי אצ"ל בודדים שנכחו באולם...
"מהפך בבית הפלמ"ח!" – נשמעה קריאתו-זעקתו של מנחה הערב יואב רגב, ספק בצחוק, ספק ברצינות, וקריאה זו הייתה בבחינת הקדמה להזמין אל הבימה את חבר האצ"ל לשעבר וחוקר האצ"ל כיום, פרופ' יהודה לפידות. אכן, אם לא מהפך – לפחות נכונות לשמוע את דבר "הצד השני", הנרדף, הנחטף, המעונה, במאבק שכמעט התפתח לכדי מלחמת אחים, בשלהי מלחמת העולם השנייה.
אי-נוחות הורגשה בקהל, רחשים ולחשושים, כאשר פרופ' לפידות סיפר על איומיהם המתועדים של אליהו גולומב ו
גולדה מאיר ב"השמדת האצ"ל", על ישראל זבלדובסקי (עמיר), שפיקח על החקירות והעינויים, על יגאל אלון שסירב להשתתף בהלשנות - כאשר ראשי ה"הגנה" דנים בינם לבין עצמם בהצעת הבריטים להקים בריגדה יהודית בתמורה להסגרת חברי האצ"ל ולח"י.
הוא גילה כי מצא בארכיון צה"ל תיעוד מפורט, מזמן אמת, של שמות חוטפים וחטופים.
יהודה לפידות התמקד בסיפורו של אחד החטופים, מנחם שיף, שנלקח בכוח לקריית-ענבים, אך חטופיו נאלצו לשחררו בגלל חוסר זהירות. "אני יודע – אמר לפידות – שלפחות אחד החוטפים, דוד לוין, הביע כעבור שנים חרטה על החטיפה".
"דוד לוין נמצא באולם!" – נשמעה הקריאה לעבר המרצה.
לפידות: "לוין, אתה מאשר את דבריי?"
– "כן", השיב לוין הקשיש שישב בסמוך אלי, כבד שמיעה וראייה, בקול חלוש שהידהד ברחבי האולם הדומם.
יהודה לפידות סיפר, כי התגובות ביישוב נגד החטיפות היו חריפות. "מפקד האצ"ל עצמו, דרש מחבריו להבליג: 'מלחמת אחים לעולם לא!'. שמעתי את מנחם בגין מסביר: 'תגובה שלנו תביא לידי מלחמת אחים, ורק הבריטים יהנו מכך. להערכתי, המשיך בגין, ה'הגנה' תצטרף לבסוף למרד, אבל תגובה קשה שלנו עכשיו, עלולה למנוע זאת'".
דבריו של המפקד לא שיכנעו את פקודיו, חברי האצ"ל, אבל הוא צדק. כעבור שנה הצטרפה ה"הגנה" למרד. דברי המפקד "נמרוד", שספרו על ה"סזון", בהוצאת מכון ז'בוטינסקי, נמכר היטב בכניסה לאולם.
לצד שירי הפלמ"ח העליזים, הובילה נגה אשד את השירה אל מחוזות בל ישוערו: "חיילים אלמונים", "עלי בריקדות", "שומריה", "שיר אסירי עכו", "ראש פינה", ואפילו "שיר ביתר" של זאב ז'בוטינסקי. הקהל האזין בסבלנות, אבל נשאר ישוב למשמע הימנון האצ"ל. הוא נעמד על רגליו כשנגה פצחה בשירת "לפקודה תמיד אנחנו" – הימנון הפלמ"ח, שחיבר זרובבל גלעד.
"אני רואה באמת שהאצ"ל השתלט על ה'הגנה'" - אמר לי עם תום הערב המרתק, ספק בצחוק, ספק בדאגה, שכני המזוקן. "לא", השבתי לו, "זו בהחלט התחלה של מערכת יחסים הוגנת בין שני האירגונים, בין שתי המורשות, שיש לטפח את שתיהן". ועם זאת, כך סופר לי, היו כמה פלמ"חניקים בקצווי האולם, שלא יכלו לסבול את השמעת שירי בית"ר, קמו ונטשו בכעס, בכל פעם שבוצע שיר "מיליטאריסטי", כלשונם.
מי שהיה מרוצה מאוד מהצלחת האירוע היה לא אחר מאשר מיודענו שייקה גביש. לא מכבר גם דרכה כף רגלו, לראשונה בחייו, בבית ז'בוטינסקי בתל אביב, כאשר בא לביקור במכון ז'בוטינסקי, לארכיון של האצ"ל, יחד מנהל בית הפלמ"ח זאב לכיש. הסתבר לו, שהשד אינו נורא כל-כך.
מי שהיה אלוף פיקוד דרום במלחמת ששת הימים המהוללה, ופקד על שלוש החטיבות שכבשו את חצי האי סיני, עבר בשלום הן את הביקור ב"מצודת זאב" והן את ערב ה"סזון" בבית הפלמ"ח.
