תמה העמדת הפנים. עוד בימי הלחימה התחיל להתגלות פרצופם האמיתי - שלוחה של השמאל בישראל, שמבקשת למנף את המציאות בגבול לקידום האג'נדה הפוליטית של מפלגות השמאל, במסווה של בעיות ביטחון שוטף; הגיע הזמן לומר להם: חדלו!
כתושבי ישובי עימות וכאזרחי מדינת ישראל, אין ספק שהמדינה חייבת לסייע להם בארבעה תחומים עקריים: סיוע פיננסי על הנזקים הכלכליים שנגרמו להם בלחימה - ישירים ועקיפים; סיוע להתגבר על המצוקות הנפשיות; תיקון ליקויי מערך ההגנה שהתגלו במהלך הלחימה - מינהרות, חדרים מוגנים ואזורים מוגנים, הגנה והתראה אפקטיבית נגד פצמ"רים ושיפור ההגנה המרחבית; תיקונים ושיפוצים דחופים של מבנים פרטיים ומבני ציבור לחידוש החיים הנורמליים בישובים.
עם זאת, יש לומר להם בגלוי ובכול הפתיחות - מי שאינו יכול או אינו רוצה להמשיך, שיקום וילך. הם אינם ראשונים על קווי עימות. הם אינן יחידים שסבלו ועדיין סובלים מתוקפנות ערבית. הם אינם מי שעמדו בקשיים אלה לאורך פרק הזמן הארוך ביותר או האלים ביותר, ומבחינה זו הם אינם יחידי סגולה או בעלי זכויות-יתר. בהתחשב בעובדה שמפוני גוש-קטיף טרם שוקמו, וישובי קו העימות בצפון, לפחות בחלקם מצויים תחת איום דומה ובמצב דומה לשלהם, פרט אולי (ואולי גדול) לנושא המנהרות, חרף העובדה שמדובר בתקופה ארוכה יחסית של 50 ימי עימות פעיל לאחרונה בסה"כ הם חלק מהמערך הלאומי של ישובי קו גבול וקווי עימות, שכל אחד נושא בחלקו ביום פקודה.
ומעל לכל יש לומר בגלוי ובפה מלא, שישראל לא כופפה בעבר (למעט אולי במלחמת ששת הימים, כיבוש רמת הגולן) את מדיניות הביטחון הלאומית הבסיסית לגחמות של קבוצות לחץ או זרמים פוליטיים כאלה או אחרים, ואין סיבה שתעשה זאת הפעם. במקרים שלא גילתה נחישות דרושה, שגתה וכולנו שילמנו מחיר גבוה - כך היה ביציאה מלבנון, כך במלחמת לבנון השנייה, כך בהינתקות מעזה ועוד - אין סיבה לחזור על שגיאות עבר.
לכן, אם הישובים אינם רוצים לפרק את הסולידריות שעמדה מאחוריהם במהלך ימי המלחמה, לימין, שמאל, אמצע וכו', כדאי שימשיכו להתנהל במסגרתה, ואת הפתרונות המדיניים יניחו לפוליטיקאים. אם ינסו להפוך את הטענות הנכונות שלהם למנופי לחץ פוליטיים נגד הממשלה במטרה לקדם פתרון שנוי המחלוקת חריפה - יפסידו; יפסידו סימפטיה, יפסידו רצון טוב ויפסידו תמיכה והתחשבות. לפתרונות מדיניים יש מסגרות פוליטיות מקובלות, ואל רצוי לעסוק בהם "בהזדמנות זו, שפושקין מת..."
